ביהמ"ש: 10 שנים אינן תקופה ארוכה מספיק ליצירת שיתוף כלכלי בדירה

תביעתו של גבר חרדי להכיר בדירת המגורים שרכשה רעייתו בסמוך למועד נישואיהם כרכוש משותף נדחתה ע"י בית המשפט למשפחה בירושלים, לאחר שהשופטת אורית בן דור ליבל קבעה שמגורים משותפים בדירה במשך כ-10 שנים הינם תקופה קצרה מכדי ליצור הסכמה משתמעת לשיתוף בזכויות.  

מדובר בזוג שנישא ב-2002 כשהאישה, חרדית גם היא, היתה באותה עת גרושה והגבר רווק. זמן קצר לפני נישואיהם חתמו הוריהם של בני הזוג על הסכם, כמקובל במגזר החרדי, ובו התחייבו לרכוש דירה למגורי הזוג. עם זאת בפועל דירה כזו לא נרכשה. במשך שנות הנישואים הם התגוררו בדירה שנרשמה על שם האישה זמן קצר לאחר שנישאו ולטענתה נרכשה לפני ההכרות מכספי מכירת הדירה מנישואיה הראשונים וכן מכספי הוריה שאף שילמו את המשכנתא. לבני הזוג לא נולדו ילדים וזאת לפי הנטען בשל בעיות פוריות של הגבר.

הגבר טען באמצעות עו"ד משה פוגל כי הדירה היא רכוש משותף ובמהלך השנים השביחו את הדירה בכך שבנו מרפסת לצורך קיום מצוות סוכה והוסיפו תנור הסקה מרכזי. לטענתו העביר במזומן תשלומים על חשבון המשכנתא לאביה של האישה.

האישה טענה כי מערכת היחסים לא היתה טובה ובשלב מסוים הסתבר לה שבעלה מנהל קשרים עם אישה אחרת. לדבריה באמצעות עו"ד דבורה אטיה היא לא ביקשה להתגרש מאחר שבחברה החרדית אליה היא משתייכת כגרושה פעם שנייה היא היתה צפויה לאבד את כל מעמדה ולא תוכל להינשא שוב.

השופטת קבעה כי התרשמה שנישואי הצדדים היו סבירים והתאפיינו באווירת שיתוף, אולם אביה של האישה נשא לבדו בתשלומי המשכנתא וההשקעה של הגבר במרפסת ותנור הסקה הינה בשווי זניח יחסית לערך הדירה. לדברי השופטת, גם העובדה שחשבונות החזקת הדירה נרשמו על שם שני הצדדים, אין בה כדי ליצור זכויות במקרקעין או ללמד על כוונת שיתוף בדירה.

"מקבלת אני את גרסת הנתבעת כי בשל חוסר היכולת ללדת והשתייכותם למגזר החרדי היתה מערכת היחסים ביניהם לא יציבה כבר מתחילתה, ובין היתר בשל כך לא קיימו הורי הצדדים את התחייבותם לרכוש עבורם דירה", כתבה השופטת ופסקה כי הדירה הינה נכס בבעלות בלעדית של האישה. ביחס לשאר הנכסים ובהם כספים בקופות גמל ופנסיה וכן רהיטים ותכולת הדירה, קבעה השופטת כי אלו יתחלקו בחלקים שווים בין שני הצדדים.