"מאז שהתחלתי להתריע נגד מצב הבנקים, המצב רק נעשה גרוע יותר"

אם יש אליטה גלובלית, היא התקבצה בשבוע שעבר בלינקולן סנטר במנהטן לערב גאלה לכבוד חברי רשימת "100 המשפיעים בעולם" של המגזין "טיים". בעצם, לא האליטה כולה: היו משפיעים שלא הגיעו לנשף, כמו האפיפיור פרנסיס, הדיווה והאימפריה העסקית ביונסה - וכמותם גם ענת אדמתי, פרופסור למימון באוניברסיטת סטנפורד והנציגה הישראלית היחידה ברשימה.

אדמתי נבחרה לרשימה הודות לספרה "בגדי הבנקאים החדשים" שהיה בשנה החולפת "קריאה לדגל בעבור רפורמטורים בכל העולם", כהגדרת המגזין. בשיחה עם "מוסף כלכליסט" השבוע (היא רואיינה כאן לראשונה ב־2011 ושוב ב־2013) היא מסבירה שנבצר ממנה להגיע לאירוע: היא שהתה בשוויץ, שם נפגשה עם נגיד הבנק המרכזי וקיבלה ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת ציריך. "לא היה לי לב לשנות תוכניות", היא אומרת. "בכל מקרה, הגאלה עצמה היא לא בדיוק הסטייל שלי".

בכל זאת, איך זה להיות באותה רשימה עם ביונסה?

"קצת סוריאליסטי", היא צוחקת, "אבל לא נכנסתי לנושא הזה כדי להיות ביג שוט. מבחינתי, הבחירה של 'טיים' עוזרת למה שאני מנסה להשיג: אנשים ישימו לב. אנשים הרי שמים לב למערכת הפיננסית רק כשקורה משבר, ואז חוזרים לענייניהם עד המשבר הבא. בינתיים בזבזנו את ההזדמנות של משבר 2008".

"השאלה של אדמתי היא 'האם מערכת הבנקאות המסובכת והמסוכנת היא האלטרנטיבה הטובה מסוגה?'", כתב "טיים", "והודות לאדמתי כלכלנים, בנקאים וקובעי מדיניות מתחילים לשאול את השאלה". אדמתי (57), ילידת קריית גת המלמדת בסטנפורד זה 31 שנה, מנסה כבר ארבע שנים להציף את השאלה הזאת בקמפיין בלתי־נלאה שכולל מאמרים, פגישות עם רגולטורים ואינספור כנסים. בשבת הקרובה, למשל, היא תרצה בכנס TED בסטנפורד.

"אנשים נותנים בהרצאות האלה עצות איך להיות מאושר", היא צוחקת, "וגם אני הייתי שמחה לעשות את זה, במקום להיות שלילית וביקורתית. זה בכלל לא האופי שלי. אבל כשיש עבודה מלוכלכת, מישהו צריך לעשות אותה. אותו דבר עם הספר שלי. הייתי מתה שמישהו אחר יכתוב את הספר הזה, אבל אף אחד לא התנדב".

בלב הספר עטור הפרסים של אדמתי (ועמיתה מרטין הלוויג) יש מסר פשוט: אין סיבה להשלים עם המציאות במערכת הבנקאות, שבה הבנקים מממנים את פעילותם באמצעות מינוף אדיר, מצב רווחי עבור הבנקים ומסוכן עבור כל השאר. ויש גם הצעה לתיקון: להעלות דרסטית את רמת ההון העצמי שנדרשת מהבנקים. לפי אדמתי, אפשר לדרוש ש־20% ואפילו 30% מפעילות הבנקים תמומן מהון בעלי המניות. לאחרונה יש התקדמות בכיוון זה, למשל בהחלטת הפדרל ריזרב להעלות את דרישות הלימות ההון של הבנקים ל־5% - אבל את הצעד הזה, כמו צעדים אחרים עד כה, אדמתי מגדירה כשינוי קטן יחסית. "מבחינות אחרות המערכת במצב גרוע יותר. הבנקים הגדולים של העולם נעשו גדולים עוד יותר, וגם יותר מחוברים זה לזה. המערכת נעשתה מאוד מסוכנת ושבירה. טלטול קטן והיא יכולה להתפרק".

מדוע הרפורמה מתנהלת בעצלתיים? אחת הסיבות שמעלה אדמתי היא מערכת היחסים הסימביוטית בין הבנקים לפוליטיקה. "הבנקים הם עדיין הלובי הכי גדול בוושינגטון. מולי, ומול האנשים המעטים שמדברים על זה לטובת הציבור, ניצבים אלפי אנשים שמשלמים להם פול טיים לעבוד נגדנו. יש כאן שילוב של פוליטיקה, אינטרסים, ובלבול לגבי הבנקים. אני מנסה לפחות לסלק את הבלבול, אבל יש עיוורון ועיוורון־מרצון: כמו בסיפור 'בגדי המלך החדשים', תוקפים את הילד שלא רואה את הבגדים. זה מה שאני חווה הרבה פעמים, והיו לי חוויות לא נעימות בשנים האחרונות. עד שכבר מזמינים אותי לכנס, מתברר שיש בנקים שנותנים חסות, ופתאום מבטלים את ההזמנה. והרבה פעמים לא מזמינים אותי.

"וזה מה שטוב בכך שנכנסתי לרשימה של 'טיים'. מול כל הכסף שמשקיעים בצד השני, הדרך היחידה שלי היא שאנשים ירצו להקשיב".

מה לגבי ישראל? לכאורה המצב טוב: הלימות ההון במגמת עלייה, ולאומי והפועלים יידרשו בשנים הקרובות ליחס הון כולל של 13.5%.

"אני מדברת על הלימות הון ועל מינוף כי זה הנושא שאנשים הכי מבולבלים לגביו, והוא הדבר שהכי קל לתקן, אבל העיוותים והאי־יעילות הם הרבה מעבר לזה. יש עיוותים בתחרות, עיוותים בתמחירים, מכירת מוצרים לא נחוצים, בעיות של שליטה, לקיחת סיכונים, בונוסים, תמריצים, ממשל תאגידי, ריכוזיות. הכל עדיין שם. גם בישראל יש הרבה עיוותים, אפילו אם הלימות ההון יותר טובה".

דודו זקן, המפקח על הבנקים, אמר בכנס "כלכליסט" שהבנקים יכולים לצלוח משבר, אבל בתרחיש קיצון יותר מ־20 אלף משקי בית יגיעו לחדלות פירעון.

"לכל לווה בעולם יש מלווה. זו בדיוק הנקודה. הבנקים מכניסים אנשים אחרים לצרות של חוב. הבנקים בעצמם מצליחים לחיות עם המון חובות. האנשים שנכנסים לחוב, להבדיל, סובלים את התוצאות, וגם מאשימים אותם שהם לוו יותר מדי".