מוזיקה: על כל אלה

התגובה הראשונה לאוסף "המיטב" של יוסי בנאי היא הפתעה. הרי לא יכול להיות שעד כה לא יצא לאחד הקולות האיקוניים בישראל אוסף רשמי. עכשיו, כשמונה שנים אחרי מותו, זוכה סוף סוף בנאי לאוסף רשמי ראשון. יותר משעתיים וחצי של מוזיקה בהגשתו, כמעט מחציתן פרי עטו, הן לא רק הזדמנות נוסטלגית להיזכר בבנאי השנסונייר ובקולו החם - אלא גם מסמך תרבותי חשוב ותיעוד של מי שהשפיע כל כך על המוזיקה, התיאטרון והבידור בישראל.

מגוון ומתפזר

מבחר השירים, הכולל נכסי צאן ברזל כמו "אני וסימון ומואיז הקטן", "אהבה בת עשרים" של ז'אק ברל, "מרוב אהבה" או "עברית קשה שפה", מערבב שנסונים צרפתיים עם שירי אהבה ומולדת. קשה להתאכזב מאסופת שירים שבה שירים קנוניים כמו "ערב עירוני", למילותיו של אלתרמן ולחן ועיבוד של יוני רכטר, ובכל זאת - ההאזנה לא מספקת הנאה שלמה.

סדר השירים תמוה מעט, ואף שאפשר לזהות בו רגעים כרונולוגיים, הוא מתפזר בין תקופות ללא כל קישור מוזיקלי. מתוך תשעה שירים מתורגמים זועק חסרונו של השיר "אל תלכי מכאן", העיבוד הנפלא ל"Ne Me Quitte Pas" של ז'אק ברל. עוד בולטים בהיעדרם שירים פוליטיים מבריקים, כמו "למה הם התכוונו" מתוך האלבום "מאזן האהבות", שממנו מופיע רק שיר אחד ("אני שר כדי להעביר את הזמן"). זה חבל, כי דווקא אוסף גדוש כמו זה מזמן אפשרות לתת לפנינים נסתרות את הכבוד הראוי להן.

"על הדבש ועל העוקץ" מופיע בגרסת אולפן, שחסרה את הריגוש והקתרזיס שנלווים לביצועים החיים של בנאי לשיר. ואם כבר מסיימים את האוסף בקטע טקסטואלי מהופעה, מוזרה הבחירה בטקסט שנכתב עבורו, ולא בטקסט של בנאי עצמו (לדוגמה, מאלבום ההופעה הכפול "מרוב אהבה" שיצא ב־2008). על אף כל אלה - זה עדיין אוסף חשוב.

צפויים מדי

מה הקשר בין קובי פרץ לרמי קלינשטיין? לא מעט, מתברר. לשניהם אלבום חדש. לפרץ זה האלבום ה־11, לקלינשטיין זהו ה־12. 13 שנים וקוטביות עדתית מפרידות ביניהם, והם אולי נחשבים הפכים, אך כאלה שמשחקים אותו המשחק.

קלינשטיין הוא המנוסה מבין השניים, וגם מעורב יותר באלבומו האחרון, "מתנות קטנות", שבו הלחין את כל השירים (פרט לאחד), וגם הפיק, ניגן ושר. קלינשטיין הוא מלחין פופ מחונן, ובאלבומו החדש הוא הרשה לעצמו להשתעשע קצת. שיר הנושא הוא אחד היפים, עם פופ־רוק קליט בניחוח ספרדי ים־תיכוני, ו"גן עדן" מתחיל ברוסית וממשיך בטקסט של יאיר לפיד. "פה בגן העדן אין מקום למי שלא מכיר את החוקים", שר קלינשטיין למילותיו של שר האוצר, בשיר צועני עם סולו קלרינט ומחיאות כפיים קצובות.

למרות הגיוון המבורך, קלינשטיין לא ממציא פה את עצמו מחדש. הכל מדוד ומחושב, ותמיד יש פזמון קליט: "פעם בשנה" מהורהר עם נגיעות אלקטרוניות ופזמון רוק־פופי; "יש כאלה" מזכיר את השעות שבילה קלינשטיין עם אביב גפן, עם פזמון רגיש וטקסט מעורר תמיהה, כמו "יש עוד ילדות מחוץ למחשב, עם ריח של קטשופ וטושים פתוחים" ואחריו "נה נה נה נה נה".

וכמוהו גם פרץ. באלבומו החדש "סה לה וי" יש יציאות כמו "כמה טוב", שנשען על מקצב רגאיי, או המאוול המסתורי שצץ לפני השיר האחרון ומוביל לדואט בין־דורי של פרץ עם אביו, פטי ארמו פרץ. בדומה ליהודה פוליקר ודודו טסה, השתמש פרץ בדגימות ישנות של בן משפחה ליצירת שיר חדש ומוצלח - אפשר כבר לקרוא לזה טרנד.

מצד שני, זה עדיין אותו פרץ עם אותה נוסחת דאנס פשוטה וסלסולי פופ ים־תיכוני, שכמו קלינשטיין משתעשע קצת בחזיתות חדשות, אבל נשאר קרוב למוכר. רוב האלבום מתנהל בתחומי המכנה המשותף הפשוט ביותר, נשען על נוסחת דאנס קליטה ועל טקסטים צפויים.

אפשר בקלות לחשוב על שירים מהאלבום של זה ולדמיין אותם משתלבים בטבעיות באלבומו של השני. "יש כאלה" של קלינשטיין היה יכול להיות של פרץ, כמו ש"כולם רוצים אהבה", שפותח את אלבומו של פרץ, יכול היה להיות של קלינשטיין. פופ ישראלי קליט מההאזנה הראשונה, ומדי פעם איזה "נה נה נה".

רגעים שנזכור ביום שאחרי

1. הרפרטואר העצום והמרשים של יוסי בנאי

2. השיר "מתנות קטנות" של קלינשטיין, שהוא בבחינת מאיר בנאי פינת שלמה ארצי, בשילוב שוטי הנבואה

3. אחרי 14 שירי דאנס ובלדות, קובי פרץ מזכיר לכולם מאיפה הוא בא עם "מאוול יא־מאמא" ו"יא מאמא"