ארוחה מהספרים

מסיבת התה של הכובען המטורף, שמתרחשת בפרק השביעי של "אליס בארץ הפלאות", היא אחת הסעודות המפורסמות בתולדות הספרות, אם לא המפורסמת שבהן, בעיקר בזכות חילופי הדברים הסוריאליסטיים בין אליס לכובען, לארנביב ולנמנמן שחולקים איתה את השולחן - דיון שמאתגר תפיסות מקובלות של לוגיקה, זמן, סיבה ותוצאה.

לכל מי שמכיר את האיור של סר ג'ון טניאל בספר או צפה בעיבודים הקולנועיים לספר, יש גם דימוי ויזואלי כללי, אבל איך בדיוק היתה נראית הארוחה ומה היה טעמם של המאכלים והמשקאות שעל השולחן?

את התשובה לשאלה הזאת ול־49 נוספות אפשר למצוא בספר חדש שיצא בחודש שעבר, "Fictitious Dishes", שיצרה דינה פרייד, מעצבת וארט דירקטורית מניו יורק. הספר, שהאתר שלו הפך ללהיט ויראלי (fictitiousdishes.com), מאגד את הפרשנויות המצולמות של פרייד לארוחות ולרגעים קולינריים אחרים מתוך 50 יצירות ספרותיות קלאסיות ועכשוויות, כמו קערת המרק וכוס הבירה מ"מובי דיק", העוף שמוגש לארוחת הבוקר ב"אל תיגע בזמיר" של נל הרפר לי, סעודת האשכוליות ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס" של האנטר ס' תומפסון או הפאי מ"בדרכים" של ג'ק קרואק.

כל ארוחה זוכה לתצלום אחד בפורמט אחיד: צילום במבט מלמעלה על המשטח שעליו מוגש האוכל, ועליו כלי האכילה והמנות שמרכיבות את הסעודה, מאורגנים באופן שמנסה ללכוד את רוח היצירה. בעמוד שלצדו מופיעים ציטוטים מהסצנות ואנקדוטות קולינריות רלבנטיות.

הסצנות ששוחזרו בספר נבחרו בניסיון לשלב בין סעודות שזכו למעמד איקוני בספרות, כמו מסיבת התה או הדייסה של אוליבר טוויסט, לצד רגעים קטנים יותר וידועים פחות, שמעבירים תחושה של אווירה, זמן ומקום.

 

"יש לי תיאבון גדול לספרות טובה ולאוכל טוב, והאפשרות למזג את שתי האהבות האלה לפרויקט אחד היתה הזדמנות שלא יכולתי לסרב לה", סיפרה פרייד ל"כלכליסט". "אני בדרך כלל זוכרת היטב את סצנות האוכל בספרים שאני קוראת, ואחרי שיצרתי את חמש הארוחות המצולמות הראשונות במסגרת עבודה אקדמית הבנתי שיש פה פוטנציאל למשהו גדול, והספר יצא לדרך".

 

 

 

מזון אמיתי וטעים

אף שמדובר בסצנות שהועמדו לצורך הצילומים ולא בארוחות שנועדו להיאכל ממש, לדבריה כל המזון שמופיע בפריימים היה אמיתי וברובו גם טעים מאוד. "היה חשוב לנו לשחזר את הפרטים בצורה המדויקת ביותר שאפשר, כולל הטעמים, אבל בסופו של דבר הצד האסתטי הוא שהיה הכי חשוב", היא אומרת.

בחלק מהמקרים שולבו בהעמדה אלמנטים נוספים מהיצירה. במקרה של אליס, למשל, הונחו על השולחן השעון של הארנביב וקלף של מלכת הלבבות. ב"אוליבר טוויסט" מה שעושה את העבודה הוא בעיקר הרקע - קורות עץ כהות וחשופות, מהסוג שעשוי היה להרכיב את השולחנות בחדר האוכל בבית היתומים. "הגלגול" של קפקא מוצג באמצעות פריים יוצא דופן לעומת האסתטיקה הנעימה לעין של האחרים: ערימה של שאריות מושלכות על נייר עיתון מוכתם, שמהן ניזון גריגור סמסא אחרי שהפך למקק. בזה של "פחד ותיעוב" אפשר למצוא, לצד אשכוליות הדם החתוכות, כמה מסימני ההיכר של תומפסון - כוסית וויסקי, מאפרה גדושה בבדלים, משקפי שמש ומצית.

ספרי בישול ישנים

היצירות הספרותיות היו, אמנם, מקור ההשראה העיקרי, אבל כדי להגיע לתוצאה הסופית ערכה פרייד תחקיר שבחן אלמנטים נוספים. "השתמשתי בספרי בישול ישנים וחיפשתי כלי חרסינה מיוחדים ואריגים מתקופות שונות. הצילומים נערכו בתקופה שבה גרתי בצפון קליפורניה, וזה השפיע על הקו הוויזואלי. הצמחייה שם צבעונית ושופעת מאוד, והרבה מזה מצא את דרכו לתוך העבודות", היא מספרת.

"היצירות הקרובות ללבי מבין ה־50 שבספר הן אלה שנוצרו בהשארת רומנים שקראתי כילדה: 'היידי בת ההרים' של יוהנה ספירי, 'סוד הגן הנעלם' של פרנסס הודג'סון ברנט ו'נשים קטנות' של לואיזה מיי אלקוט, למשל. הן אהובות עליי במיוחד לא רק בגלל איך שהן נראות, אלא בעיקר בגלל האופן שבו הן גרמו לי לחזור לזיכרונות הילדות שנקשרו בקריאת הספרים", אומרת פרייד.