"אי אפשר להיות זונה כל השבוע ורבנית בשישי"

איזו הצגה שלך הכי אהבת עד היום?

"אין לי כזו. עשיתי המון הצגות שהן אבני דרך, וזה כמו המון ילדים. אוסיף בפלצנות שאין עוד במאי שעשה בארץ כל כך הרבה קלאסיקות בפעם הראשונה, אבל אני לא מסתכל אחורה. לא סובל נוסטלגיה".

אתה קצת מזלזל בעשייה התיאטרונית בארץ?

"גרוסו מודו כן. יש רק תופעות בודדות שהן מרנינות: אופירה הניג, שהיא משוררת התיאטרון החשובה ביותר היום. שיר גולדברג ואיתי טיראן, שאני מחכה ליום שהוא יהיה המנהל האמנותי של הקאמרי, כי יש בו יותר כישרון ואינטליגנציה ויושרה".

יוסי יזרעאלי | צילום: תומי הרפז

איזו הצגה גרמה לך לקנא?

"ראיתי קטעים של עירא אבנרי מ'מרי סטיוארט' ו'השחף' ואמרתי וואו! גם מ'העיר הזאת' של האינקובטור למדתי שיעור חשוב. בפרינג' עושים את הדברים המעניינים באמת, ולעתים רחוקות יש גם בתיאטרון הממוסד דברים טובים. כישרון המשחק הבלתי רגיל מתועל שם, לרוב, למחזות מקוריים שמתרוממים לגובה של פלטפוס, כי כל דבר שיש בו פיוט ומורכבות לא יקנו בפריפריה".

איך התיאטרון אמור להתפרנס?

"אי אפשר להיות זונה כל השבוע ורבנית ביום שישי, ושחקנים שצריכים בשביל הפרנסה לעשות זבל ייפגעו כשיצטרכו לעשות דברים טובים. קהל שמרגילים אותו לבמבה יקבל כאב בטן מקוויאר".

איך אתה חי עם הידיעה שיש לך לא מעט שונאים?

"נפלא! אני עוף שקשה להם להגדיר. מה הם שונאים, את הכישרון שלי? ההצלחות שלי? ההשכלה ורוחב היריעה שלי? אף אחד מהם לא אדיש אליי. יש לי גם הרבה מעריצים בתעשייה, בעיקר בדור הצעיר".

איך זה שמילד פלא של התיאטרון הישראלי התגלגלת היום רק לפרינג'?

"סוף סוף אני בפרינג'! מבחינתי אני עובד ב'תיאטרון הלאומי תמונע'. אני כותב, מביים ומשחק במחזות שלי - ושיתפוצצו הקנאים".

היית רוצה לנהל תיאטרון רפרטוארי או לביים במסגרת כזו?

"לא! אני חושב שאני לא מנהל טוב, כי אני מתקשה מאוד בקונצנזוס ובממוצעים. הייתי שמח לייעץ לתיאטרונים ואני עושה את זה לפעמים. לגבי בימוי בתיאטרון רפרטוארי, אשקול את זה לכשיתחלפו ההנהלות. אם תיאטרון היה מזמין אותי לביים מחזה שלי או לפי בחירתי, הייתי שוקל את זה".

אתה חושש/מתייחס לביקורות?

"לפעמים אני נעלב, אבל זה עובר מהר. אני מעריך ביקורת קוטלת אם היא מעניינת, ויכול אפילו להגיד תודה, אבל הכי מעניינת אותי ביקורת הקהל".

בפסטיבל ישראל תעלה את "ברסלב, בטהובן ברסלב". מה לך ולו?

"אני צריך אבני יסוד נוחות בתרבות היהודית, והשלישייה הפותחת שלי היא ברסלב, קפקא ועגנון. הוא בשבילי לא דתי, אלא המורשת שלי. הוא שייך לי".

אתה לא מתעייף ממחאות?

"לא, אני לא יכול לשתוק. כשראיתי את רקפת רוסק־עמינח ב'עובדה' מחיתי בפייסבוק. נדהמתי מהאטימות והזחיחות. המילה חופש בהקשר של שוק חופשי מטעה, כי זה חופש לחמוס, לסחוט ולמצוץ דם. הם לא מבינים את הגבולות? אין בושה? אני מבקש טיפ־טיפת בושה. תתביישו חמש דקות ביום ואהיה מרוצה".