צ'ק פתוח מהתאגיד: על סיכוני הגבייה של חברות ריאליות מחייבים
בניגוד לבנקים, המחויבים על ידי הרגולטור בשמירה על יחסי הון-חוב מינימליים, אין מי ששומר על יציבותם הפיננסית של תאגידים ריאליים, שאינם חייבים בדיווח למשקיעיהם על סיכוני אי-הגבייה מלקוחות חייבים
תארו לכם עסק המוכר סחורה ללקוחותיו בהקפה. העסק מעביר ללקוחותיו את המוצרים או מעמיד לרשותם את השירותים, וגובה את התמורה באיחור של מספר חודשים. למעשה, העסק מעמיד אשראי ללקוחותיו מבלי לבצע הערכת סיכונים סדורה לחוסנם הפיננסי וליכולת הפרעון וההחזר שלהם.
עכשיו תארו לעצמכם שאתם מממנים את העסק הזה, ולמעשה מהווים בעליו החוקיים: העסק הוא חברה ציבורית. אלא שאיש מבעלי מניותיה של החברה אינו מודע להיקפי הסכומים העומדים בסיכון בשל המכירה ב"הקפה", כיוון שאין דרישה לגילוי התפלגות יתרת החובות הפתוחים של לקוחות או גיולם בדוחותיהן הכספיים של חברות ציבוריות.
בעיית האשראי הפתוח בולטת במיוחד בישראל. מחקר אמפירי שבוצע לאחרונה העלה כי ממוצע ימי האשראי בפועל שהוענקו על ידי עסקים בישראל עומד על כ-96 ימים, לעומת ממוצע של כ-50 ימי אשראי בפועל בשווקים מפותחים. משמע, ספקים ישראלים נדרשים לממן כ-46 ימים נוספים לעומת עמיתיהם בחו"ל. עסקים ישראלים מתפקדים בתקופה זו כבנקים לכל דבר ועניין. מצד אחד, הסחורה יצאה את מפעלם, ועלותה המלאה הוצאה על-ידם בפועל. עם זאת, התמורה צפויה להתקבל בתוך פרק זמן ממוצע של רבעון שלם, וקבלתה מותנית בהצלחתם של מאמצי גבייה.
לפי מחקר שפורסם באחרונה, סיכוני אי הגבייה משפיעים על עד כשליש מהמאזן בחברות ריאליות, המספקות סחורה בהקפה ללקוחותיהן. אך אופן ניהולם של סיכונים אלה, גידורם, ביטוח מפני התממשותם, ולמצער - היקפם, נותרים עלומים מן הציבור. בעלי המניות של חברות ציבוריות מקבלים פירוט נרחב על סיכוני מסחר במטבע חוץ על מנת לגדרם, אך אינם מקבלים נתונים כלשהם על סיכוני החייבים ויתרות החובה, חלק הארי של הנכסים השוטפים.
את הנזק סופג לא רק המשקיע אלא המשק כולו
בניגוד לבנקים, שהרגולציה הפיננסית מקפידה היטב על יציבותם הפיננסית, אין בנמצא רגולטור השומר על יציבותם הפיננסית של תאגידים ריאלים, מן השורה. כך יוצא שבנקים מחויבים בשמירה על יחסי הון-חוב מינמליים, כרית ביטחון הונית, ומתודולוגיית הערכת הסיכונים מוקפדת להעמדת אשראי. ואילו תאגידים ריאליים אינם חייבים באף אחד מאלה, ואף אינם חייבים בדיווח למשקיעיהם על סיכוני הגבייה מלקוחות חייבים.
זאת למרות שלבנקים היכרות אינטימית ומעמיקה עם תזרימי המזומנים של הלקוחות להם הם מעמידים אשראי, ואילו תאגידים ריאליים מעמידים אשראי ללקוחות חדשים, שאינם מוכרים להם כלל, ומיקומם בכל רחבי תבל; ולמרות שבנקים נוהגים לדרוש העמדת בטוחות כנגד האשראי, ואילו תאגידים ריאלים לרוב מעמידים אשראי ללקוחותיהם מבלי לדרוש בטוחות כלל.
התוצאה אינה מושתת רק על כתפי המשקיעים בתאגיד המלווה ללקוחותיו, אלא נישאת על-ידי המשק בכללותו: הסיכון הפרטני הופך סיכון סיסטמי. כפי שניכר מגל חדלויות הפרעון האחרון, כשל בתשלום מצד לקוח מהותי או ריבוי כשלים או עיכובים מצד לקוחות שונים שכל אחד מהם לכשעצמו אינו מהותי, עלול להביא לאפקט דומינו ולגרור אחריו עיכובי תשלום ו/או חדלויות פירעון נוספות.
לשם המחשה, קריסת רשת אייס הותירה אחריה חובות בסך כ-260 מיליון ש"ח לספקים, חלקם תאגידים מדווחים וחברות ציבוריות, שנאלצו למחוק מיליוני שקלים, בהפתעה, מבלי שהסיכון אותר, גודר ונוהל מראש. כך קרה גם בקריסת אגרסקו ואופיס דיפו. למעשה, בעלי המניות של הספקים קיבלו את ההודעה על מחיקת החוב בדיעבד, עם קריסת הלקוח הקמעונאי, ולא עם העמדת האשראי וההתקשרות עימו.
תזרימי ההכנסות המובאים בדוחותיהן הכספיים של חברות ציבוריות דורשים ביאור מפורט אודות התפלגות יתרת חובות הלקוחות וגיולם. ביאור מפורט כזה דרוש לשם גילוי נאות למשקיעי הספקים, אך יועיל גם ליציבותם הפיננסית של התאגידים ולצמצום סיכון סיסטמי למשק בכללותו.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה