"אף אחד לא זורק פורנסטי"

צלחות פורצלן לבנות ועליהן איורים סוריאליסטיים עם דימויים מהמיתולוגיה היוונית, אסטרונומיה, גזירי עיתון, כלי נגינה, בלונים פורחים ואלמנטים ארכיטקטוניים — ובעיקר דיוקנה המפורסם של זמרת האופרה לינה קוואליירי. כל אלה הפכו לסימן ההיכר של המעצב האיטלקי פיירו פורנסטי.

"אבא צייר על גבי צלחות סיניות, וכשניסה לחבור לתעשייה האיטלקית בייצור הצלחות הוא לא זכה לשיתוף פעולה", מספר הבן ברנבה פורנסטי בראיון טלפוני ל"כלכליסט", "הוא נאלץ לייצר בעצמו את הצלחות מקרמיקה, בעבודת יד ובסדרות קטנות. בהמשך הוא החל לייצר צלחות פורצלן, החומר שממנו מיוצרות הצלחות עד היום".

פיירו פורנסטי, שמת ב־1988, נחשב אחד המעצבים הבולטים והחשובים באיטליה של המאה הקודמת, ויש אף שמכנים אותו אבי הפוסט־מודרניזם האיטלקי. את הקריירה הוא החל באמצע שנות השלושים, אך לדריסת רגל משמעותית בתחום העיצוב זכה רק בתחילת שנות השישים, עם פתיחת חלל התצוגה הראשון במילאנו. המותג היוקרתי עוסק בעיקר בעיצוב בתחום הבית, הכולל בעיקר כלי הגשה ואביזרים. בשבוע העיצוב האחרון במילאנו הציגה החברה גם ספה - לראשונה בתולדותיה. כיום החברה מייצרת יותר מ־11 אלף פריטים שונים הנמכרים ביותר מ־40 חנויות ברחבי העולם, בהן גם חנויות רנבי בישראל.

את השימוש באיורים דקורטיביים על צלחות החל פורנסטי בשנות הארבעים, כשחשף אותם לקהל בטריאנלה שנערכה במילאנו ב־1947 בהזמנתו של האדריכל והמעצב האיטלקי ג'יאו פונטי (שהיה חברו הקרוב ושותפו האמנותי).

הבחירה של פורנסטי בצלחת ככלי אמנותי נבעה בעיקר מהמוזה שלו — פניה העגולים של זמרת הסופרן האיטלקייה לינה קוואליירי, שהתכתבו באופן מושלם עם הצורה ההנדסית של הכלי.

"אבי מצא הדפס ישן של קוואליירי מתוך מגזין צרפתי מהמאה ה־19 והתאהב בפניה האניגמטיות, שהיו מושלמות ליצירת וריאציות גרפיות בסגנון סוריאליסטי", מספר הבן. "משם נולדה הסדרה הגדולה והחשובה ביותר שלו, 'Theme & Variations', ובה יותר מ־400 וריאציות של הפורטרט. היא נחשבת עד היום האייקון החזק ביותר של החברה".

אמנותי ופרקטי

השילוב של דקורציה ברמה גבוהה על גבי אובייקט בסיסי מאפיין את רוב עבודותיו של פורנסטי. "אבי נזהר שלא לפספס את הפן השימושי של הפריט, כך שהעשייה היא לא רק אמנותית, אלא גם פרקטית", מסביר ברנבה, "הוא לא ניסה לעצב אובייקט חדש, הייחודיות שלו היתה בשילוב האלמנט הדקורטיבי והפריט הנתון".

ואכן, ברמה הצורנית הפריטים של פורנסטי אינם נושאים בשורה חדשה, ורובם בעלי מבנה בסיסי למדי. החברה מתבססת על הרבה שיתופי פעולה עם חברות, יצרנים ומעצבים אחרים, כמו האדריכל נייג'ל קוטס, יצרני הטפטים Cole & Son, יצרני השטיחים Roubini Rugs וחברת Kartell לריהוט מפלסטיק.

אף שפורנסטי האב ייעד את מוצריו להיות זולים ואיכותיים, עבודת היד הפכה אותם ליוקרתיים ולסמל סטטוס. "חשוב לנו שהעבודות יחזיקו מעמד דורות שלמים, שיהיו עמידות", אומר ברנבה. "אף אחד לא זורק פורנסטי, מי שלא מעוניין יותר בפריט יכול למכור אותו במכירה פומבית".

המחירים, כמובן, בהתאם: סט של שש צלחות בשחור־לבן עולה כ־720 יורו, ואילו סט של שש צלחות צבעוניות כ־1,800 יורו.

לדברי ברנבה, ברשותו ארכיון עצום הכולל אלפי אימג'ים דקורטיביים שאביו יצר, לצד ארכיון של מקורות השראה הכולל אלמנטים גרפיים וחזותיים שאביו היה גוזר ממגזינים ומספרים. בשנה שעברה הוא חגג מאה שנה להולדת אביו בתערוכה שכללה כ־60 סדרות של רישומים שהועתקו על גבי צלחות בעבודת יד, בטכניקה ובמפרט זהים לעבודתו המקורית של האב.

"שנא להיות מעצב"

לשאלה אם היום, בעידן המחשב והמדפסות, אביו היה נוהג אחרת, ברנבה משיב כי להערכתו הוא היה ממשיך לרשום בעט ולגזור תמונות למרות אהבתו לטכנולוגיה ולהתנסות בחומרים וטכניקות חדשים - שבאה לידי ביטוי גם במעבר מעיצוב בשחור־לבן לצבעוניות עזה.

אותה צבעוניות זוכה בשנים האחרונות לעדנה בזכות חזרת סגנון האייטיז ורוח הפוסט־מודרניזם. "בעבר אנשים פנו יותר למינימליזם, שאינו מאפיין את הקו של פורנסטי", מודה ברנבה, "אך בשלוש־ארבע השנים האחרונות אנחנו מרגישים כי עוד ועוד אנשים חוזרים לדקורציה ולצבעוניות ונותנים בכך תוקף מחודש לעיצובים שלנו".

אף שפורנסטי האב ידע עליות ומורדות, ברנבה מאמין כי הנקודה המשמעותית ביותר בקריירה שלו היתה זכייתו ב־1959 בפרס נימן מרקוס לאופנה. "אפילו שבאותה התקופה אבי ספג ביקורת רבה על עבודותיו, הזכייה בפרס היוקרתי היתה עבורו ההכרה שהיה זקוק לה. הכירו בפורנסטי כאמן חזק ומשפיע", הוא אומר. "אבי היה איש רנסנס. הוא התנגד להפרדה בין האמנות לעיצוב ושנא להיות מוגדר כמעצב".