מנועים שקטים מדי

מועדון הבארבי נראָה חגיגי מבדרך כלל ביום שבת האחרון. שולחנות הקיפו במה נמוכה שהוצבה בסמוך לבמת המועדון שנותרה ריקה, ושקט שרר כל עוד אסף אמדורסקי וקרני פוסטל, לבושים שחור ולבן, ניגנו עליה. זה היה מופע אקוסטי מינימליסטי מיוחד, שחגג את השקת האלבום שמתעד ארבע הופעות שערכו ברחבי הארץ, תזכורת לרצף ההופעות שביצעו השניים לפני 20 שנה לקידום אלבומו הראשון של אמדורסקי.

האווירה היתה נעימה ולא יומרנית. פוסטל הפליאה בניגוניה בצ'לו, ורוב הזמן נדמה היה שאמדורסקי מלווה אותה יותר מאשר הם מנגנים ביחד. בערב כזה אפשר לסלוח לו על הפעמים ששקע בנגינה ויצא מהקצב, או על האווירה המנומנמת. אם אלבום ההופעה הקודם של אמדורסקי, "לייב", נחשב אחד מאלבומי ההופעות המפוארים שיצאו בעברית, אז רוח הסיבוב האחרון והאלבום שמתעד אותו הם ההפך - פשוט, עדין וצנוע.

מצער לגלות שרוב השירים של אמדורסקי לא מתגלים כהברקה בביצועים האקוסטיים שלהם. כמעט כל שיר שבוצע עשה חשק לשמוע את גרסת האלבום או הגרסה מ"לייב". זה קרה בעיקר בשירים שהתבססו על פריטות מלאות וחופשיות של אמדורסקי על הגיטרה, מה שלקח פוקוס מהצ'לו של פוסטל ומהשירה, והרגיש כאילו משהו חסר.

זה עבד יפה כשאמדורסקי פרט בעדינות על מיתרים בודדים, כמו ב"סיני" מאלבומו "הרי את", אחד הביצועים היחידים שסטו מעט מהביצוע באלבום ההופעה החדש. גם הביצוע ל"שמים כחולים", משיריו היפים של אמדורסקי, היה מוצלח ביותר.

דבר נוסף שעמד לחובתו של אמדורסקי היה שעבור מי שהאזין לאלבום החדש, נעלמו רוב גורמי ההפתעה. זה בסדר כשזה נוגע לעיבודים, קצת פחות כשחוזרים על אותן בדיחות, כמו להציג את "יקירתי" כ"שיר חדש בין כל הנוסטלגיה הזאת". הביצוע היה נפלא, אבל הבדיחה השאירה טעם חמוץ, בעיקר לנוכח העובדה שאמדורסקי כבר עובד על אלבום חדש. הסינגל הראשון אמור לצאת בחודש הבא, אז מה עם איזו טעימה לקהל הנאמן לפני כולם?

אמדורסקי הוא אחד היוצרים החשובים והמגוונים בארץ, והיה מעניין לראותו בוחן את השירים בלי הפקות משוכללות. למעריצים זו היתה הזדמנות נחמדה לפגוש את השירים בגרסה קצת אחרת, אבל בסופו של דבר קשה להגיד שמגלים בהם משהו חדש ונסתר, ושהוא בשיאו.