"היא היתה מאושרת שלא הכירו אותה"

חורף 2007, שיקגו. בחור צעיר נכנס לבית מכירות קטן ומשלם 380 דולר על ארגז מאובק מלא בעשרות אלפי תשלילים ישנים. הבחור, ג'ון מאלוף שמו, חיפש אחר תמונות ישנות של שיקגו עבור ספר עליו הוא עובד. אחרי שהוא חזר הביתה הוא הציץ בארגז, הבין שאין בו שום דבר שהוא זקוק לו, סגר אותו ואחסן בארון. הסיפור היה יכול להסתיים כאן, אלמלא החליט מאלוף באמצע שנת 2008 להביט שוב בתמונות: צילומי רחוב של אנשים בניו יורק ושיקגו משנות החמישים והשישים.

משהו בצילומים האלה דיבר אליו, וקרא לו לקחת מצלמה ולצלם בעצמו, בהשראתם. "התחלתי ללמוד צילום, וככל שהבנתי יותר ופיתחתי יותר מהתשלילים הבנתי שהצילומים בארגז מאוד טובים", אומר מאלוף ל"כלכליסט" מביתו שבשיקגו.

באוקטובר 2009 החליט מאלוף לבדוק האם הוא היחיד שחושב כך, ופתח קבוצת דיון באתר שיתוף התמונות פליקר, אליה העלה חלק מהצילומים הישנים: סצנות רחוב קטנות, רגישות, בעלות הומור דק. מאחורי התמונות, הוא גילה, עומדת צלמת אלמונית בשם ויויאן מאייר. התגובות מהגולשים לא איחרו לבוא: "וואו, זה מדהים" ו"עבודות חזקות מאוד", כתבו חלק ממאות המגיבים בקבוצה.

מכאן השמועה התגלגלה מהר, וויויאן מאייר, שנפטרה ענייה וערירית רק חודשים ספורים לפני כן, הפכה לאחת מצלמות הרחוב המפורסמות בעולם. עבודותיה מוצגות כיום בצפון אמריקה, מערב אירופה ואסיה, וזוכות לשבחים ותשואות ממבקרים וחוקרי צילום. "לולא האינטרנט, הייתי מופתע אם היה קורה משהו עם העבודות שלה", אומר מאלוף.

מאייר גם עומדת במרכזם של שני סרטים תיעודיים שיצאו השנה. אחד מהם, "לגלות את ויויאן מאייר", ישודר היום ב־22:00 ביס דוקו. הסרט עוקב אחר חייה ויצירתה של מאייר, שהתפרנסה במשך 40 שנה כמטפלת בילדים תוך שהיא מצלמת ללא הרף. היא היתה אשה סגורה ונחבאת אל הכלים, שמעולם לא הציגה את יצירתה ולא חיפשה הכרה עבור התחביב שטיפחה בסתר, ברצינות ובאובססיביות (היא הותירה אחריה למעלה מ־150 אלף צילומים).

צדדים אפלים

 

הסרט מורכב מרסיסי מידע, שהגיעו בעיקר מעדויות של אנשים שהכירו אותה בחייה - רובם בני משפחות שאצלן עבדה. חלק מהעדויות מחמיאות וחושפות אשה רגישה ומיוחדת, אחרות מדברות על צדדים פחות מחמיאים, לא לחלוטין שפויים, באישיותה של מאייר.

"כל הרעיון מאחורי הסרט היה להבין מי היא היתה כאמנית", אומר מאלוף, שביים את הסרט לצד צ'ארלי סיסקל, "לא ציפינו לגלות שום דבר קשה, אבל כשגילינו הבנו שאנחנו חייבים להכניס את זה לסרט - אנחנו לא יכולים לשקר. אנחנו אמנם לא יודעים אם מה שאנשים אומרים עליה הוא נכון או מוגזם, אבל מישהי כמו ויויאן, שתיעדה אנשים ברחוב וחדרה לפרטיות שלהם, צריכה להבין שזה יכול לקרות גם לה".

היה קשה לגרום לאנשים לדבר עליה?

"בהתחלה הם לא ממש הבינו מה אני רוצה מהם, כי לא היה להם מושג שהיא היתה צלמת טובה. אבל אחרי ששלחתי להם לינקים לסיפורים עליה, פתאום כולם רצו לדבר ולהגיד שהם הכירו אותה טוב".

מה אתה אוהב בצילומים שלה?

"מאוד קשה לתאר אמנות, לכל אחד יש את הפרשנויות שלו. הצילומים שלה קלאסיים מאוד, במיוחד העבודות המוקדמות. היא ידעה לרכך את המצולמים שלה עבור התמונה, למסגר סצנת רחוב כמו צייר".

"היא ידעה שהיא טובה"

 

מאלוף מספר כי מאייר בעצם לעולם לא חיפשה הכרה. "אני חושב שקרה לה משהו בצעירותה שגרם לה להסתגר מהעולם, גם בחיים הפרטיים וגם בצילום", הוא אומר. "אולי היא פחדה מביקורת, אולי מכישלון. אמנות היא מקום מאוד פגיע וחשוף, ואני לא חושב שהיא הרגישה בנוח לחשוף בציבור את הרגשות והביטוי העצמי שלה. אבל היא ידעה שהיא טובה ורצתה להמשיך לעשות.

"היא היתה אמנית אמיתית ורבים מאיתנו היו רוצים להיות כמוה. האם העובדה שהיא לא הציגה את הצילומים שלה הופכת אותה לפחות או יותר מאושרת? אני חושב שזה עשה אותה יותר מאושרת. כולנו היינו רוצים להיות במצב הזה: לא לדאוג יותר מדי מביקורת וממה שאחרים חושבים עלינו, במיוחד בעידן של מדיה חברתית. היום כולם רצים לקבל אישור חיצוני. אני חושב שהיא לא היתה צריכה את כל זה, ואולי עדיף עבורה שהאמנות שלה התגלתה רק אחרי מותה".