הבועה הבאה

במשרדו בקומה השנייה של מפעל הגיזוז והאריזה באזור התעשייה באשדוד יושב אדי לויטוביץ', דור שני בענף המשקאות, ומחכה שהישראלים יבינו כי מה שטוב בשבילם אלה משקאות אלכוהוליים מתקתקים ומוגזים. "ישראל היא מדינה חמה, ויינות, בעיקר אדומים, כבדים מדי לשתייה כאן. יין מוגז, שהוא משהו בין בירה ליין - זה בדיוק מה שצריך לשתות כאן", הוא אומר. "תמיד יש איזה כוכב מוגז. בשנות השבעים זה היה הבוסקה האיטלקי, אחר כך הפרוסקו, הלמברוסקו, הקאוות והבריזרים".

הכוכב הבא, הוא מקווה, יהיה העראקינו - משקה עראק מוגז בטעמים (לדבריו הראשון והיחיד בעולם), שהושק בפברואר, נמכר עד כה בכמויות מבטיחות (כ־50 אלף בקבוקים), ואמור, אם התוכניות של לויטוביץ' יתממשו, להפוך ללהיט של הקיץ. נאמן לז'אנר המתוקים המוגזים, הוא עובד גם על פיתוח קוקטיילים מוכנים לשתייה שייצאו לשוק באוגוסט, ומקווה למצוא את הכוכב המוגז הבא.

לאופטימיות של לויטוביץ' יש בסיס: ב־1990 הוא הוציא לשוק את הלמבדה, משקה מוגז עם תכולת אלכוהול של 4.9%, שהפך כמעט בן לילה ללהיט באולמות אירועים ולאחר מכן גם בשוק הפרטי. אותן שנים, טרום היסטריית הקאווה, היו שנות היינות המוגזים והקולרים - משקאות אלכוהוליים מוגזים. מוצרים כמו שלאגר (של יקבי אפרת), קליפ (יקבי ציון) ופנטזיה (יקבי כרמל) היו אהודים מאוד על הישראלים, שעדיין פחדו מיין וחיפשו טעמים מתוקים ופשוטים שיחליקו בקלות במורד הגרון.

ההתנפלות על הלמבדה היתה היסטרית, ועד 2001 נמכרו כמיליון בקבוקי למבדה בשנה.

"זה הפתיע גם אותי", אומר לויטוביץ', "לא היה קמפיין פרסומי, לא נעשה מאמץ לדחוף את המוצר. הדרישה הגיעה מלמטה, מאנשים שנתקלו בו בחתונות ובר מצוות והתלהבו. משם הדרך לחנויות היתה קצרה".

לויטוביץ' עצמו לא שותה יותר מהישראלי הממוצע, "בעיקר באירועים ובימי שישי", הוא אומר. הוריו, שהיו מסיטונאי המשקאות הגדולים בדרום, לא עודדו שתייה מרובה: "כשהשתחררתי מהצבא אבא שלי ראה אותי שותה בירה והחטיף לי סטירה". המסלול שלו אל תוך ענף המשקאות שורטט מראש, והוא הצטרף לעסק המשפחתי, שנסגר ב־1989, מיד כשחזר מהטיול שאחרי הצבא.

העיקר הבקבוק

"אחרי סגירת העסק חיפשתי משהו ייחודי, והחלטתי להתמקד בייצור פרייבט לייבל בתחום היינות והמשקאות החריפים", הוא מסביר. תחת השם יקבי גלעד שיווק לויטוביץ' קו מוצרים רחב - מיינות ותזקיקים ועד ליקרים ומשקאות קלים. באותה תקופה, תחילת שנות התשעים, מספר לויטוביץ', הקהל הישראלי באולמות האירועים התעניין בעיקר בבקבוק עצמו ופחות בתכולה שלו: "בעלי האולמות חיפשו בקבוקים שמשדרים יוקרה. הרמה של המוצר עצמו היתה פחות חשובה להם".

המוצרים האלה נמכרו תמורת 30%–40% פחות מהמשקאות של החברות והיקבים הממותגים ושלטו בתחום, עד שבתחילת העשור הקודם נכנס לענף הבר האקטיבי ואיתו הדרישה למותגים. לויטוביץ' סגר את העסק, ואת השנים הבאות העביר בפיתוח משקאות כמו השפיץ שפריץ - יין מעורב בסודה שנעלם מהמדפים בשנה שעברה, עם קריסת החברה הסקוטית ששיווקה אותו.

קשה לבלוט

המפעל של לויטוביץ' לא מייצר את העראקינו, אלא רק מגזז ומבקבק אותו. את כל הייצור עושה עבורו יקב ירושלים. העראק מגיע למפעל מתובל בטעמים שונים: אשכולית אדומה, ענבי מוסקט, ליים לימון או הטעם המסתמן כפופולרי ביותר, אננס. כאן הוא מוכנס למכלים של 5,000 ליטר ומקורר לטמפרטורה של 1- מעלות צלזיוס. אחרי שהעראק עובר בסטורטור (מכשיר הגיזוז) הוא מועבר לביקבוק ללא מגע יד אדם. פיתוח מוצר חדש בתחום, מספר לויטוביץ', עולה כ־200 אלף שקל.

העראקינו נמכר ב־39.90 שקל לבקבוק של 750 מ"ל. לדברי לויטוביץ', הרפורמה במיסוי על האלכוהול לא השפיעה עליו: "יצאתי עם העראקינו אחרי שהמיסוי החדש נכנס לתוקף, והבאתי אותו בחשבון".

המטרה שלו, לדבריו, היא "לעבוד על מוצרים עם מתח רווחים נמוך ולמכור כמויות גדולות. אני לא מעוניין לשווק משקאות יקרים ולא מאמין בזה. אני עובד עם יצרנים שיכולים לספק לי מחיר טוב ולמכור במחיר טוב".

עם זאת, הוא מבין שאת ההתנפלות ההיסטרית שחווה עם הלמבדה לא יוכל לשחזר: "בחנויות המשקאות היו אז רק כ־50 מותגים על המדפים, והיום יש 5,000. היום קשה יותר לבלוט".