הגיהינום הוא הזולת, עכשיו האפליקציה

כבר כמה שנים שהטכנולוגיה מכריחה אותנו להתחבר עם כולם, למקם את עצמנו ברשתות אינסופיות של בני אדם, לייצר איתם אינספור ממשקים. עכשיו היא מאפשרת לנו גם להימנע מהם.

שתי אפליקציות אנטי־חברתיות, שהושקו בחודשיים האחרונים וזוכות לבאז נרחב, עושות בדיוק את זה. הן מתאימות למיזנתרופים שלא רוצים לפגוש אף אחד, למתבודדים, לאנשים עם קושי חברתי. אבל הן גם יכולות לשמש כל מי שרוצה להתחמק מהבוס שלו כשהוא בים אף שדיווח על יום מחלה, לא לפגוש אקסים, לא להיתקל בדודה בדייט ראשון, או פשוט ללכת ברחוב בשקט, בלי החובה החברתית הלא כתובה לעצור ולפטפט עם אנשים שאנחנו מכירים גם אם לא מתחשק לנו. לפעמים גם לחברותיים ביותר לא מתחשק.

אילוסטרציה

למעשה, להרבה מאוד אנשים לא מתחשק. מאות אלפי אנשים הורידו את האפליקציות הללו בתוך שבועות ספורים, והן זוכות להדים רחבים מאוד לא רק בקרב משקיעים ואתרים העוסקים בטכנולוגיה, אלא גם בציבור הרחב, ברשתות החברתיות ובתקשורת המיינסטרימית, בדמות כתבות ב"ניו יורק טיימס", "טיים", "פורבס", באזפיד ועוד, ואפילו אזכור אצל ג'ימי פאלון.

שתי האפליקציות שעושות את זה מתהדרות בשמות ההולמים Cloak (גלימה, מסווה) ו־Split (פיצול, התפצלות). העיקרון שלהן דומה: המשתמש מגדיר את מי הוא לא רוצה לפגוש מתוך רשימות החברים שלו בפייסבוק, טוויטר, אינסטגרם ופורסקוור (מה שמיד מעורר תהיות על עצם הגדרתם "חברים"); למתבודדים הארד־קור, קלואק מאפשרת לסמן את כולם. בשלב הבא האפליקציות מתבססות על הצ'ק אין או הדיווחים של החברים ברשתות השונות, ומסמנת למשתמש מי מהם נמצא באזור שלו. כל רפרוש של האפליקציה, תוך כדי תנועה, יוביל לסריקת רדאר של החברים־אויבים במיקום הנוכחי שלו, ולעדכון המפה, שמסמנת אנשים כאילו היו מוקשים. אם האזור נקי, ספליט אף מכריזה "The coast is clear!".

אפליקציית קלואק וספליט

הניסיון שלי עם האפליקציות כבר לימד על הטוויסט הייחודי של כל אחת מהן. ספליט, למשל, מעטרת בלהבות אדומות את המקומות הקבועים של ה"חסומים", אלה שהם נוהגים לבלות בהם, ומראה למשתמש מי היה מתי ואיפה. את המקומות הפופולריים ביותר היא מגדירה "אזורי סכנה", ומסמנת בעיגול צהוב בהיר, מזהיר. כשהתקנתי את האפליקציה התחלתי לקבל לפיד, כמו בפייסבוק, עדכונים בנוסח "אוי לא! תמי כתבה סטטוס מבננה ביץ' במכמורת" או "איכס! רנה תשתתף במירוץ רשפון". קלואק עושה את זה בטון קצת פחות נרגן, אבל מראה לי כל הזמן איפה כולם: עמי, באופן מוזר, היה בחוף טנטורה באמצע היום, אריאל בבת מצווש של הבת שלה, זוהר בירושלים, רן ביפן, ג'ף פולבר בוושינגטון ובר רפאלי בסטודיו של תומר (אני לא חברה של שני האחרונים, אבל עוקבת אחריהם בטוויטר). בהתחלה המעקב המציצני הזה נחמד, אבל מהר מאוד האפליקציות יצרו אצלי תחושה שאני סטוקרית.

המתח הזה, בין הסקרני לטורדני, הוא לא היחיד שהאפליקציה מעוררת. כל כולה מתחים בין המבריק למוזר, בין המקסים למטריד. מצד אחד, יש היגיון ביצירת פסק זמן מובנה מהמרק החברתי הסואן והרועש, במיוחד עבור אנשים שחייהם עמוסים גם אופליין. זו הבטחה מופלאה להימנעות ממפגשי אקראי מעיקים, מביכים או מתוזמנים רע. מצד אחר, אחרי שחלק כל כך גדול מחיינו החברתיים כבר הועבר לעולם הווירטואלי - גם כשהמפגש לא מתקיים שם, הוא לעתים קרובות נולד או מתואם שם - לא נשארו הרבה אינטראקציות ספונטניות ומפתיעות. ומפגש מקרי יכול להתגלות כמשמח, או לפחות מאתגר ומעורר.

ג'ימי פאלון. חושב שקלואק "נהדרת" | צילום: אי פי איי

מפגשים הם חלק מהחיים, כמה אפשר להימנע מהם, להתגונן מלהתלכלך באינטראקציה לא מתוכננת ומתוזמנת עם אדם אחר? למעשה, אם רשתות חברתיות מאפשרות לאנשים ליצור בועה שמורכבת רק מאנשים שדומים להם, הרי שהאפליקציות האלה לוקחות את זה צעד קדימה, ויכולות לאפשר לאנשים לעבור לרחוב סמוך בכל פעם שעובר בסביבה מישהו שמעורר בהם איזו אי־נוחות, אולי כי הוא שונה מהם. והאפשרות הזאת כבר מפחידה.

ביקורת חריפה או השלב המתבקש הבא

על הטכנולוגיה האנטי־חברתית הראשונה חתום סקוט גארנר, מאסטרנט ב־ITP (התוכנית לתקשורת אינטראקטיבית) באוניברסיטת ניו יורק. לפני שנה, כעבודת גמר באחד הקורסים בלימודים, הוא פיתח תוכנה שהתחברה לפורסקוור - אפליקציה שמאפשרת לאנשים לסמן היכן הם נמצאים ולראות היכן נמצאים החברים שלהם. על בסיס המידע הזה, התוכנה של גארנר סימנה את מיקום החברים על מפה שחורה ומעוצבת, חישבה מה יהיה מרחק בטוח מהם, ואז שרטטה למשתמש, בפס ירוק דקיק, מסלול התחמקות. גארנר קרא לתוכנה "Hell is Other People"; בדיוק 70 שנה אחרי שז'אן־פול סארטר כתב את המשפט הזה, במחזה "בדלתיים סגורות", הגיהינום הוא עדיין הזולת, זו רק דרך ההתחמקות שמשתנה.

פרופ' עמיחי־המבורגר. "אולי בעתיד נימנע מפלסטינים, חרדים, שמאלנים ואנשים עם מחלות מידבקות" | צילום: גיא אסיאג

"התמודדתי עם חרדה חברתית הרבה שנים, והמעבר לניו יורק היה שינוי לא פשוט עבורי", מספר גארנר ל"מוסף כלכליסט" בראיון שנעשה באימייל, בגלל הלו"ז הצפוף שלו (הוא מגיש את התזה השבוע) ואולי גם בגלל אותה חרדה חברתית. "הניצוץ המקורי הוצת כאשר דניס קראולי, בוגר התוכנית שבה אני לומד, בא להרצות לנו. דניס הוא אחד המייסדים של פורסקוור, והוא יצר אותה כי הוא תמיד רצה לדעת לאילו ברים החברים שלו הולכים, איפה המסיבות הטובות. כשהקשבתי לו חשבתי שאני רוצה בדיוק את ההפך - קשר עם פחות אנשים, לא יותר".

Hell נוצרה כמעין ניסוי חברתי, וגארנר מסביר שמדובר בשילוב של "סאטירה, פרשנות לבוז שלי כלפי המדיה החברתית ובדיקת הקשיים שלי עם חרדה חברתית". הוא תיעד את עצמו מטייל בניו יורק במשך שש שעות לפי מסלולים ש־Hell הציעה לו, והתבאס שלא מספיק אנשים עושים צ'ק אין. "נורא מתסכל שאנשים לא עושים צ'ק אין", הוא מתלונן בווידיאו שמלווה את הניסוי. "אני שונא דברים שתלויים באנשים אחרים, כי הם לא צפויים ואי אפשר לסמוך עליהם. הייתי צריך להירשם לכל אתרי המדיה החברתית ולדבר עם אנשים כדי שהם יהיו חברים שלי באתר הזה (Hell), ואז אוכל להימנע מהם".

בראיון איתו מוסיף גארנר: "כשהתחלתי לדבר על מדיה אנטי־חברתית, אהבתי שהמשמעות יכולה להיות גם מדיה לאנשים אנטי־חברתיים וגם תנועה נגד מדיה חברתית. אתרים כמו פייסבוק נהפכו במהירות לחלק גדול מאוד מחיינו, וקשה לעבד מה בדיוק הם עושים לדרך שבה אנחנו מתקשרים זה עם זה. ברור שלא הכל רע - טוויטר עושה עבודה מדהימה במתן קול לאנשים תחת שלטון דכאני בעולם. אבל אני חושב שצריך להסתכל על שאר ההשלכות, כמו אלה הנוגעות לביטחון, פרטיות ודור של ילדים שחושבים שקל יותר לתקשר אונליין מאשר בחיים האמיתיים".

מייסד חברת ספליט, אודי דגן

מהבחינה הזאת, האפליקציות האנטי־חברתיות הן אמנם קונטרה לריבוי החברים שמעודדים אתרים ואפליקציות אחרים, אבל גם המשך של התופעה שבה פוגשים אנשים בעולם הווירטואלי ולא בעולם הממשי. גארנר, בכל מקרה, לא מאמין שבאמת יש צורך באפליקציות החדשות האלה. "Hell היה ניסוי שנועד לחקור את הקשיים שהיו לי ולעודד אנשים לחשוב על היחס שלהם למדיה החברתית ולאנשים אחרים", הוא אומר, "אף אחד לא צריך אפליקציה כדי להתחמק מחברה לשעבר".

"התנסות אנטי־חברתית מושלמת ומהנה"

ואולי כן? ארבעה ימים אחרי השקתה של קלואק, במרץ, הורידו את האפליקציה 100 אלף משתמשים. כעבור שלושה שבועות היא חצתה את קו ה־300 אלף. היא זוכה לשלל אזכורים ברשתות החברתיות, באתרים שונים ובכלי התקשורת, ורגע השיא שלה עד כה נרשם כשג'ימי פאלון, מנחה "The Tonight Show", סיפר עליה בתוכנית והכריז שהיא נהדרת.

אבל גם מייסדי קלואק פיתחו אותה ברצינות מהולה במחאה, ככלי שימושי אבל גם ביקורתי. בריאן מוּר (briiiiian.com) מוכר כשטותניק שמפתח אפליקציות, יוזמות ורעיונות מופרכים שכולם אוהבים, כמו Dating Brian, פרויקט המונים שנועד למצוא לו דייט בתוך 30 יום. שותפו כריס בייקר (ilovechrisbaker.com) הוא בחור עם תודעה פוליטית מחודדת, שיזם בין השאר את Troll the NSA, קריאה להציף את הרשתות, האימיילים ושיחות הטלפון במונחים טרוריסטיים כדי לבדוק אם הסוכנות לביטחון לאומי באמת לא מאזינה לאזרחים, כפי שטענה אז. לפני הקמת קלואק הוא היה מנהל קריאייטיבי ב־Buzzfeed ופיתח את unbaby.me, תוסף מוצלח לפייסבוק שמרוקן את הפיד מתמונות של תינוקות.

סקוט גארנר. "לאפשר שליטה בחיים שלכם"

"אני חושב שהגענו לנקודה שבה אנשים עסוקים בהמון נטוורקינג. קלואק מנסה לומר: בואו ניקח צעד לאחור, ננשום עמוק ונבין מה קורה", אמר מוּר ל"ניו־יורק טיימס". "קלואק מייצרת שיחה, ואנחנו רוצים להמשיך אותה ככל האפשר, כפי שאמנות עושה. אמנות גורמת לך לחשוב על דברים, להסתכל עליהם אחרת, ואני חושב שאנחנו עושים את זה". בראיון אחר הוא סיפר שיש אנשים שמשתמשים באפליקציה כדי למצוא את החברים שלהם, לא להימנע מהם. "אם יתברר שזה הכיוון - אנחנו גמישים", הודה.

למייסדי ספליט יש פחות יומרות. מבחינתם, הם זיהו צורך ומציעים לו פתרון. "הימנעו ממפגשים לא רצויים! ספליט תרחיק אתכם מאנשים שאתם מעדיפים להימנע מהם ותספק לכם חוויה אנטי־חברתית מושלמת", מתארת החברה את המוצר בעמוד האפליקציה באייטיונס. החוויה בספליט באמת עשירה יותר - ולפעמים נדמה שהיא קצת פוזלת לפייסבוק, עם שימושים שאופייניים לרשתות חברתיות. למשל, אם המשתמש מתכנן להשתתף באירוע מסוים, היא מעדכנת אותו מי ה"חסומים" שלו שיגיעו לאותו אירוע ומספרת עם מי ה"חסומים" מבלים.

ספליט היא חברה ישראלית שפועלת מהארץ, ובתקופה זו אנשיה נמנעים מראיונות. הרעיון נולד כשהמייסד אודי דגן נכנס לבר ופגש שם אקסית שלו. זה היה מביך, אז הוא מיהר החוצה עם החברים שאיתם בילה ונכנס לבר אחר בהמשך הרחוב, שם נתקל באקסית אחרת. בין אם מדובר בסיפור אמיתי או באגדה תאגידית, האפליקציה יצאה לדרך לפני כחודשיים וכ־50 אלף כבר הורידו אותה, והיא משכה את תשומת הלב של משקיעים בעלי פרופיל גבוה כמו המיליארדר כריס בורץ' (שהוא גם הגרוש של מותג הנעליים טורי בורץ'), הפרסומאי הדר גולדמן, השחקנית דורית (דודו) בר־אור וכמה בכירים בתעשיית הבידור והמדיה בארצות הברית.

החברה נהנתה מכתבות אוהדות בעיתונות הטכנולוגיה האמריקאית, שאוהבת את המסרים של ספליט. "אני מניח שלפעמים כשאתם בדרך הביתה אתם רוצים שקט ושלא יטרידו אתכם", אמר המייסד דגן בראיון. "בעיקרון ספליט מאפשרת שליטה בחייכם, ובמקביל אנחנו שומרים על פרטיות ומציעים התנסות אנטי־חברתית מושלמת ומהנה".

בדרך לבועה הומוגנית וקיצונית?

"התנסות אנטי־חברתית מושלמת ומהנה" - חמש מילים שאינן נדבקות זו לזו באופן טבעי והמאמץ המיוזע שלהן להתחבר מדיף ניחוח מטריד. "זה ממש מגניב, חזון אחרית הימים של צוקרברג", אומר בציניות פרופ' יאיר עמיחי־המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט במרכז הבינתחומי ומחבר הספר "הטוב, הרע והמכוער באינטרנט". "האפליקציות האלה יוצרות עולם סטרילי מאוד. אני לא צריך לפגוש את מי שאני לא אוהב, זה יוצר עולם מושלם. אולי בגלגול הבא של האפליקציות האלה אני אוכל להימנע מפלסטינים, חרדים, שמאלנים, אנשים עם מחלות מידבקות. הרי בחוץ יש אנשים מצוננים שיכולים להתעטש עליך ויכול להיות מסוכן לפגוש אותם פנים אל פנים. עם האפליקציות האלה אני מוגן".

עמיחי־המבורגר חושש מהמשמעות הפסיכולוגית של החיים בעולם הומוגני, שבו אנחנו לא פוגשים אנשים שונים מאיתנו. "בפסיכולוגיה אנחנו יודעים כמה חשוב האתגר לתקשר, יודעים שבזכותו אנחנו מתפתחים ולומדים. היכולת לצמוח ולייצר עושר קוגניטיבי נובעת מהמפגש עם אנשים אחרים, עם תרבויות אחרות. כשאתה פוגש את השונה ומתמודד איתו ועם עצמך, אתה עשוי לשנות את דעתך עליו. מה יקרה אם תפגוש רק את מי שאתה רוצה? קבוצה הומוגנית היא חממה שגורמת להקצנת עמדות".

אולי בסוף יתברר שזה סתם טרנד, גימיק חולף.

"לא מובן מאליו שאנשים יאמצו את זה, אבל יהיו כאלה שכן. תראי, תמיד יש לנו תירוצים למה לא לפגוש מישהו, בטח אנשים שחייהם מלאים חרדה והם מנסים להימנע מסיטואציות שמביכות אותם. הם ישתמשו באפליקציות האלה בשמחה. כבר עכשיו אנשים מעדיפים לסמס ולא להתקשר, ועכשיו נעביר את התקשורת או חוסר התקשורת מפייסבוק לחיים שמחוץ לאינטרנט. זה יכול להפוך, למשל, לממד חדש וקיצוני בחרם, שיעלים לבן אדם את החיים החברתיים - כל מי שמכיר אותו ידאג שהוא לא ייפגש עם אף אחד וייצרו עבורו בדידות טוטאלית. האפליקציות האלה הן אנטי כל דבר שאני מאמין בו בפסיכולוגיה".

אבל אולי זה לא יתפוס. כי זה עוד אחד הפרדוקסים שמאפיין את האפליקציות האלה: צריך שיהיו בהן הרבה אנשים. כלומר, כדי שאדם אחד יוכל לא להיתקל באדם אחר, הרבה מאוד אנשים צריכים לרצות לא להיפגש עם הרבה מאוד אנשים אחרים, ולשם כך לטרוח לעדכן את המיקומים שלהם כל הזמן (בלי לחשוש שדווקא מי שרוצה לפגוש בהם יצוץ שם פתאום, כי גם לכך האפליקציות יכולות לשמש בקלות). כרגע, כפי שגארנר עצמו הודה, "לא הרבה אנשים עושים צ'ק אין", כך שהאפקטיביות של החסימה עדיין מוגבלת. כדי שבאמת אפשר יהיה לחמוק מאנשים, הם צריכים לדווח על המיקום שלהם כל הזמן. אנחנו עוד לא שם. בינתיים.