אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מסביב לעולם ב-2 דולר

מסביב לעולם ב-2 דולר

מעקב מבפנים אחרי כל שלבי הייצור של חולצה אחת חושף איך דווקא הניצול וסדנאות היזע מזניקים את כלכלות העולם השלישי

22.05.2014, 08:20 | רן אברמסון

בסוף היא הגיעה ב־30 בדצמבר, ביום לא קר מדי, אבל גם לא חם מספיק כדי ללבוש אותה: טי שירט אפורה עם הדפס של סנאי מחזיק כוס מרטיני ובה קיסם שנעוץ בבלוט קטן. מאז תחילת האביב אני לובש אותה מדי פעם.

מה שמבדיל את החולצה הזאת מכל הבגדים האחרים בארון שלי הוא שאני יודע עליה הכל. הכרתי אותה עוד לפני שהיא נולדה, כשהיא היתה רק השתקפות לבנה בעיניים של חקלאי בשדה כותנה. לחקלאי קוראים טוטו ג'ונס. ליוויתי אותה מרחוק כשתפרו אותה בבנגלדש, ליתר דיוק במתפרת קליפטון אפרל ברחוב באיזיד בוסטמי בעיר צ'יטגונג, שמוכרת יותר בשמה הישן איסלמבאד. אני יודע כמה מעט שילמו למפעל שתפר לי אותה, וכמה הרבה שילמו לחברה האמריקאית שתרמה לה, בסך הכל, את השם שמופיע על התווית. אני מכיר את החולצה הזאת כאילו פיקחתי בעצמי על הייצור שלה. ובמידה מסוימת עשיתי את זה. השתתפתי ביצירת החולצה הזאת. וזו תחושה מורכבת מכפי שחשבתי.

 , איור: אורי רוזביץ איור: אורי רוזביץ  , איור: אורי רוזביץ

למסלול ייצור החולצה מוויסקונסין ועד היעד הסופי בתל אביב, לחצו כאן

גם אתם מכירים את הסיפור של החולצה שאתם לובשים עכשיו. לפחות בכלליות. הוא סופר רבות בעשורים האחרונים, ברב־המכר מ־1999 "No Logo" של נעמי קליין, בסרטון האנימציה מ־2007 "The Story of Stuff" של אנני לאונרד, ובעוד כתבות שביקרו את הגלובליזציה הנצלנית.

אבל הסיפור הזה דינמי יותר ממה שנדמה. את זה אפשר לראות במספרים. ב־1999 קליין ביקרה את הכלכלנים שטענו שסדנאות היזע יעזרו למדינות העולם השלישי לצמוח, ואמרה כי בינתיים "הנס הכלכלי" עוד לא שינה את מצבן. אלא שמאז חלו שינויים. כלכלת אינדונזיה זינקה מאז 1999 ביותר מ־620%, והגיעה לתוצר לאומי גולמי שהולך ומתקרב לטריליון דולר בשנה. כלכלת וייטנאם צמחה ב־530%, לתל"ג של כ־155 מיליארד דולר, ולפי מדד הפיתוח האנושי של האו"ם מצב תושביה טוב מזה של אזרחי הודו. וגם כלכלת מקסיקו הכפילה את נפחה והגיעה לתל"ג של 1.1 טריליון דולר. משהו קורה.

אבל המספרים לעולם לא חושפים הכל. "ולכן החלטנו לצאת עם המאזינים שלנו למסע אמיתי בעקבות חולצה שמיוצרת בכלכלה הגלובלית", אומרת לי בשיחת טלפון העיתונאית האמריקאית קייתלין קֶני. קני היא המפיקה האחראית של "פלאנט מאני", תוכנית רדיו כלכלית שמשודרת ברדיו הציבורי האמריקאי NPR. אנשי "פלאנט מאני" הגו את מה שהפך לחולצת הסנאי שלי. הם החליטו לנהוג כמו חברת הלבשה, ליזום תפירה של טי שירטס ולעקוב אחרי תהליך יצירתן במלואו, משולחנות התכנון באמריקה, דרך מכונת התפירה אי שם באסיה ועד לחנות. כי כפי שקני מסבירה, חפצים יכולים לספר את סיפור הגלובליזציה, אבל עד היום איש לא סיפר את הסיפור הזה מהשטח.

"את הרעיון הציע אדם דיווידסון, אחד מיוצרי התוכנית שלנו", קלי אומרת. "הוא קרא ספר מ־2005 בשם 'מסעה של טי שירט בכלכלה הגלובלית' מאת פייטרה ריבולי, והציע שבמקום שניתן את ההסברים מהספר על המסע נצא אליו בעצמנו, וגם נברר מה השתנה שם בעשור האחרון".

התחיל בבעיטה

"פלאנט מאני" משודרת מאז 2008, ומחזיקה בלוג פופולרי ופודקאסט. אבל את הפרויקט הזה הם התחילו בפנייה מפתיעה. "היינו צריכים מימון, ושקלנו לקחת הלוואה בבנק", קני מספרת, "ובסוף החלטנו לנסות את אתר המימון קיקסטארטר". הם נרשמו לאתר, שבו גולשים מבקשים מההמונים באינטרנט תרומות שיעזרו להגשים מיזמים קטנים. בקשתם היתה: תרמו לנו 25 דולר, ואם נגיע ל־50 אלף דולר נייצר עבורכם חולצה שמספרת את סיפור חייה המלא, וגם את סיפור הכלכלה הגלובלית. "תרמו לנו יותר מחצי מיליון. היינו המומים", קני אומרת. "אני זוכרת איך ישבתי במשרד וכל הזמן רעננתי את העמוד, ולאט לאט הבנתי שאנחנו יכולים לעשות את זה בגדול". את הסחורה המובטחת הם סיפקו לאורך שמונת החודשים הבאים, ובסופם שלחו לכל אחד מהתורמים את הפרס - חולצות בד שעל גבן מופיעה כתובת של אתר אינטרנט שבו סיפורה של החולצה מופיע, מלווה בצילומי וידיאו ובשידורי פודקאסטים: www.npr.org/shirt.

תופרת במפעל בדאקה, בנגלדש. ריבולי: "לא בטוח שבנגלדש תצליח להתקדם כפי שקרה לסין", צילום: בלומברג תופרת במפעל בדאקה, בנגלדש. ריבולי: "לא בטוח שבנגלדש תצליח להתקדם כפי שקרה לסין" | צילום: בלומברג תופרת במפעל בדאקה, בנגלדש. ריבולי: "לא בטוח שבנגלדש תצליח להתקדם כפי שקרה לסין", צילום: בלומברג

פרויקט החולצה של "פלאנט מאני" הוא מסע מרתק שחושף עולם שבו סדנאות יזע צצות בפינות העניות בתבל, מחוללות בהן שינויי בזק דרמטיים - אפילו משנות גורלות של מדינות - אבל גם נעלמות כלעומת שבאו, תוך קיצוצים של רבבות משרות. זה עולם שבו אנשים הם משאב גמיש, וכל פעולה כלכלית נושאת איתה דילמה מוסרית לא פשוטה - לכל כיוון.

האנשים כאן רק במקרה

המסע של צוות התוכנית התחיל בקלארקסדייל, מיסיסיפי, במטע של חוואי כותנה בשם בּוֹוֶן פלאוורס. מכל המקומות בעולם, בחווה הזאת נשתלים הזרעים שמהם צומחת הכותנה שנרכשה לשם יצירת החולצות. "לא היה פשוט להגיע לשם", קני נזכרת, "בהתחלה התוכניות שלנו היו אחרות. חשבנו שנוכל לעשות הכל לבד, לקנות את הכותנה ולנסוע איתה למפעל. אבל לא מצאנו חוואי שהסכים למכור, וכשמצאנו המפעל סירב לטוות את החוטים. למדנו שבתחום הזה יש הרבה סוגי כותנה ומכונות, ואסור לערבב סוגים שונים. הבנו שנצטרך למצוא שותף מהתעשייה". השותף שנמצא היה Jockey, חברת הלבשה תחתונה אמריקאית. אנשי ג'וקי חיברו את צוות הכתבים לשרשרת האספקה שלהם.

והשרשרת החלה במיסיסיפי. הם הופתעו לגלות שכותנה, בשונה מחומרי גלם אחרים, לא מגיעה מהעולם השלישי, ושארצות הברית מובילה את השוק העולמי בגידול הצמח הצמרירי. ב־2013 גדלו שם 2.3 מיליארד ק"ג כותנה, לעומת 1.7 מיליארד ק"ג אצל המתחרה הודו.

קייתלין קֶני. "עכשיו אני תמיד מציצה בתווית" קייתלין קֶני. "עכשיו אני תמיד מציצה בתווית" קייתלין קֶני. "עכשיו אני תמיד מציצה בתווית"

הכתבים גילו מה הסיבה לכך: טכנולוגיות חקלאיות מתקדמות, טרקטורים אוטומטיים גדולי ממדים שמאפשרים להפיק המון יבול בזול - וסובסידיות מקיפות של הממשל. נראה שלחצים של הלובי החקלאי בארצות הברית הביאו לכך שאמריקה משקיעה כספי מסים רבים בשימור מעמדה כיצואנית הזולה בעולם של כותנה איכותית.

התחנה הבאה היתה במרחק עשרת אלפים ק"מ ממיסיסיפי, במפעל בשם אינדוראמה בבירת אינדונזיה ג'קרטה. שם ראו כתבי התוכנית איך מכשירים רובוטיים ענקיים מותחים את סיבי הכותנה ומלפפים אותם לחוטים במהירות בלתי נתפסת. מדי שנייה מיוצרים במפעל כ־10 ק"מ של חוטים - כמות החומר שמספיקה לתפירה של חולצה אחת.

בג'קארטה הם גם התוודעו למסע שמלווה את זה של החולצות: זהו המסע השקט והעיקש של מדינות בעולם השלישי, במטרה להתקדם לאט לאט כדי להפוך יום אחד למדינות מתועשות. באחת התוכניות אַנוּפַּם אַגְרַאוַול, בעלי מפעל הטווייה, הסביר לכתב רוברט סמית שמדינתו נמצאת כיום במה שהוא כינה "עמדה נוחה".

לתאגידי ההלבשה לא משתלם לטוות חוטים במערב בגלל העלויות הגבוהות, אבל הם גם לא יכולים לעשות זאת במדינות נחשלות לחלוטין, כי למפעלי טווייה דרושים תשתיות וידע טכנולוגי. וכך, מדינות שהחלו לעבור פיתוח כלכלי מסוים, שיכולות לתמוך בטכנולוגיה מתקדמת יותר אבל שהמשכורות בהן עדיין נמוכות, הופכות ליעד נחשק. מצבה של אינדונזיה כרגע גורם לכותנה לסטות ממסלולה בדרך ללב אסיה, ולהיטוות דווקא כאן.

"ולכן העמדה הנוחה הזאת זמנית בלבד", הסביר סמית. "אתם מכירים את הנוהל. מתישהו מדינה ענייה תגרד די כסף לבניית מפעל כזה. אולי הם ילמדו לשמור על אספקת חשמל רציפה. הם יבקשו פחות כסף, ומפעל אינדוראמה יקרוס. מי שיוזיל את ייצור החוטים אפילו בסנט ינצח".

בין שתי נשים

 

קני מספרת שהסיפור שהכי השפיע עליה התרחש בבנגלדש. "זה הסיפור של מינו ושומי", היא אומרת.

בנגלדש היא המתפרה הענייה והזולה בעולם. 4 מיליון נשים, גברים וילדים עובדים בה שישה ימים בשבוע בייצור בגדים עבור מותגים מערביים, ובהם H&M, גאפ, זארה ובנטון, ותמורת שכר עבודה שמאז נובמבר גובהו כ־7.80 שקלים ליום.

מינו ושומי הן שתי אחיות שעובדות בדלוקס פשן, מתפרת בגדים תחתונים בעיר צ'יטגונג. מינו, באמצע שנות ה־20 לחייה, היא קשוחה, עצבנית ומרירה, ומרבה ללעוס טבק. יש לה ילדה בת שבע שאותה לא ראתה זמן רב, ושחיה בכפר הולדתה של מינו, עם סבה וסבתה.

שומי, בת 19, היא ההפך ממינו. "אם מינו היא המאופקת, שומי היא התוססת. מינו רצינית, שומי מחייכת. היא אוהבת להתאפר ולסדר את השיער, וקשה לה לספר משהו בלי להתחיל לצחוק", סיפרה קני כשהציגה ברדיו את סיפורן של האחיות.

  

פרט היסטורי חשוב מבדיל בין האחות המרירה לחייכנית: מועד פריחת המתפרות בבנגלדש. מינו חותנה בנעוריה בשידוך כפוי, לאחר שהוריה לא יכלו לפרנסה. הזוג חי בעוני, וכשסדנאות יזע חדשות נפתחו לפני כעשור מינו הפכה למפרנסת של המשפחה. אבל כששומי הגיעה לגיל 15 המתפרות כבר פעלו, והיא החלה לעבוד בדלוקס פשן כשעדיין היתה רווקה. כעת יש לה חשבון בנק, סלולרי, טלוויזיה, והיא תומכת בעצמה ובהוריה ואינה ממהרת להתחתן. שתי האחיות חולקות חדרון קטן בצ'יטגונג עם בעלה של מינו, אבל שומי עצמאית יותר, ולא צריכה להתחתן כדי לשרוד. "אבל לשתיהן אין לאן להתקדם", הוסיפה קני בתוכנית. "שתיהן עזבו את הלימודים בגיל צעיר, ואם התעשייה בבנגלדש תתפתח כפי שקרה באינדונזיה, הן ימצאו את עצמן בלי עבודה".

זה בעצם המסלול שכלכלות העולם השלישי מבקשות לעבור: מחוסר אונים מוחלט ליצוא חומרי גלם, כפי שקורה כיום במדינות אפריקה; משם מתקדמים לייצור תעשייתי פשוט של עובדי כפיים לא מיומנים, כמו בבנגלדש; משם לתעשייה מתקדמת יותר, כמו שקורה כיום באינדונזיה; ולבסוף, לאט ובהדרגה, לתעשיות עילית ולכלכלת שירותים וידע, נקודת הפיתוח הכלכלי שאליה טיפסה סין, ושבה נמצאות מדינות המערב. המסלול הזה לקוח מתיאוריה כלכלית ותיקה בת כ־80 שנה בשם "תיאוריית שלושת המגזרים", ולפיה מתפרות עלובות הן תחנת חובה. מאז ראשית המהפכה התעשייתית, כל מדינה שהובילה בענף התפירה העולמי התפתחה לימים למעצמה כלכלית: ב־1800 רוב מתפרות העולם היו באנגליה. ב־1890 המובילה היתה ארצות הברית, שנודעה כ"מרכז לזיופים זולים של הטקסטיל האנגלי". ב־1935 המובילה היתה יפן. ב־1970 - הונג קונג, קוריאה וטייוואן, וב־1985 - סין. בנגלדש כבשה בשנים האחרונות את המקום השני, ומרבית היצוא שלה מתבסס על תפירה.

הרס יצירתי

וראיה מחזקת לתהליך הכתבים מצאו בקולומביה. חולצות הגברים נתפרו בבנגלדש, במתפרה שמתמחה בכך, וחולצות הנשים נתפרו בקולומביה, במפעל בשם קריסטל שעבד במשך שנים עם חברת ג'וקי - ובדיוק באותה התקופה איבד אותה.

הסיבה: בקולומביה מרוויחים פי ארבעה מבבנגלדש. בשנים האחרונות עובדים החלו לקבל ביטוחי בריאות, הפסקות ותשלום שעות נוספות. לחברות האמריקאיות זה יקר מדי, וקריסטל מאבדת את לקוחותיה, ובימים אלה נמצאת בתהליך הפיכה לחברת אופנה עצמאית שתשווק בגדים באמריקה הלטינית. "התעשייה שלנו הולכת בעקבות העוני", אומר מנכ"ל המפעל לואיס רסטרפו, "כאילו היא רוכבת על סקייטים. היא התחילה פה באמריקה הלטינית, גלשה לסין, ועכשיו כשסין נעשית יקרה היא זזה לבנגלדש ווייטנאם. ככה זה הולך".

הטבעת ההדפס על החולצה בניו יורק. קני: "בהתחלה חשבנו לעשות הכל לבד" הטבעת ההדפס על החולצה בניו יורק. קני: "בהתחלה חשבנו לעשות הכל לבד" הטבעת ההדפס על החולצה בניו יורק. קני: "בהתחלה חשבנו לעשות הכל לבד"

"לא ברור כרגע איך המירוץ לתחתית יתקדם", אומרת ל"מוסף כלכליסט" פייטרה ריבולי, מחברת הספר "מסעה של טי שירט בכלכלה הגלובלית" ששימש השראה לפרויקט. ריבולי גם ייעצה לצוות "פלאנט מאני" מאחורי הקלעים. "המצב של כל מדינה נגזר מגובה המשכורות בה, ומהידע והתשתית. בבנגלדש, לדוגמה, אין כיום דרך לייצר דברים מתקדמים יותר מביגוד בסיסי. אם הייצור הממוכן של ביגוד בסיסי יהפוך לזול יותר, בנגלדש דווקא עשויה להישאר מאחור".

למה בחרתם לצייר על החולצה סנאי?

קני: "זה משחק מילים. הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס טבע את המושג 'Animal Spirits' כדי לתאר אנשים שלא פועלים לפי היגיון כלכלי אלא נכנעים לדחפים ורגשות. החולשה הזאת היא מהדברים שאחראים לתרבות הצריכה באמריקה. אז כאן הזמנו איור של חיה מחזיקה משקה חריף (Spirit באנגלית - ר"א)".

ומה הכי השפיע עלייך במסע הזה?

"היו כל כך הרבה דברים שאני אזכור. אבל בעיקר יוצא לי להיזכר בשומי ומינו, שהיו כל כך נחמדות והכניסו אותנו לבית שלהן. וחוץ מזה, אני לעתים קרובות מציצה בתווית על הבגדים שלי, בודקת מאיפה הם מגיעים ומנסה לחשוב מי עשה אותם".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות