איך להיות כלכלן סמוי?

בעיטת עונשין בכדורגל מציבה בפני השחקן הבועט דילמה. האם לכוון לחיבור הקורות, שאליו השוערים מתקשים להגיע אך גם עולים הסיכויים להחטיא, או לכוון למקום נמוך יותר ונוח יותר לשני הצדדים? האם לכוון, כדרך הטבע, לצד הנגדי לרגל החזקה, או להניח שהשוער מצפה שתבעט דווקא לשם, ולכן לבעוט בעיטה עקומה? האם לסמוך על הסטטיסטיקה שקובעת שבעיטות שמכוונות דווקא למרכז השער נושאות הסתברות גבוהה במיוחד להבקעה, או לתת משקל גבוה יותר לתחושת הבושה שעולה כששוער קולט את הכדור בידיו, בלי לזוז ממקומו?

הסוגיה העמוקה הזאת, וניתוח תהליכי החשיבה הנפוצים לעומת הדרך שבה יש לחשוב, היא אחת הדוגמאות בספרו החדש של סטיבן לוויט, אחד הכלכלנים המבריקים והמשפיעים ביותר בעולם ומחברו של רב־המכר העולמי מ־2005 "פריקונומיקס", שנמכר ביותר מ־4 מיליון עותקים והוליד סרטי תעודה, תוכניות רדיו וספר המשך מצליח מ־2009, "סופר־פריקונומיקס".

לספר החדש קוראים "How to Think Like a Freak", או "איך לחשוב מוזר", ומחברו מבטיח לחשוף בו את המרשם שמאחורי שיטת החשיבה שלו, את הדרך שבה הוא מגיע לתובנות מבריקות. והתובנות באמת מבריקות. באחת התובנות היותר מצוטטות שלו לוויט הציע פתרון מקורי לתעלומת ירידת הפשיעה בניו יורק בתקופתו של ראש העיר רודולף ג'וליאני. התקשורת היללה אז את גישת יד הברזל של ג'וליאני, וייחסה את מיגור הפשע לקשיחות שהפגין כלפי כל עבירה, מחטיפת ארנקים עד ציור גרפיטי ברכבת התחתית. אבל לוויט בחן ערימות של נתונים וחזר עם הסבר אחר.

הוא גילה שבאותן שנים הפשיעה צנחה בכל רחבי אמריקה, ושהירידה החלה ב־1992 - 19 שנה אחרי שההפלות באמריקה הפכו לחוקיות. הכשרת ההפלות, אמר, הורידה את מספר הלידות של ילדים לא רצויים במשפחות עניות, ודור שלם של מצוקה הצטמצם.

וכך, בכל פרק ברב־המכר המהפכני ההוא הציג לוויט, בסיוע שותפו לכתיבה עיתונאי "הניו יורק טיימס" סטיבן דבנר, נקודת מבט מקורית על תעלומה מחיי היומיום, והראה איך אינטרסים שוליים ופרטים קטנים יכולים להשפיע על שיעורי הונאה בבחינות, על תוצאות של תחרויות ספורט ועל השמות שהורים בוחרים לילדיהם. כעת, בספר החדש, הוא לא מציע רק חידות מהחיים ואת הפתרונות להן, אלא כלים לנקות את החשיבה מתבניות שגרתיות ומ"מרשמי סבתא" ולהתחיל לראות את העולם אחרת, וכך אולי להיות צעד לפני כולם.

אשפת הכלים שהוא מציע כוללת עצות שנשמעות מוכרות, בצד כמה חידושים פחות מובנים מאליהם. הוא ממליץ, לדוגמה, לדחות את גיבוש הדעה ולא להקשיב לתשובות שמקורן בערכים אישיים או בתחושות בטן. "חשיבה מוזרה", הוא כותב, צריכה להיות משוחררת ממחויבויות. על הבטן הוא ממליץ להסתמך דווקא כששואלים שאלות. דווקא השאלות הטיפשיות לכאורה, שהתשובה להן מובנת מאליה, חושפות לעתים קרובות שהדברים אינם כפי שמציגים אותם.

והוא גם חוזר לכלי החשיבה המכוננים מספריו הקודמים: הסיבות לתופעות גדולות מסתתרות בתמריצים הקטנים; כשיודעים מה למדוד, העולם נעשה פחות מסובך; הדעה הרווחת לעתים קרובות שגויה; ומה שנראה כמו קשר של סיבה ותוצאה אינו תמיד כזה.

לא ברור אם המרכולת הרעיונית של לוויט מצדיקה ספר שלישי באותה הסוגה. אבל הוצאה לאור סדרתית היא הנוהג כיום בתחומי הכלכלה להמונים. מה גם שלוויט טורח לגבות את כתיבתו בהפניות לספרות מדעית. לסוגיית בעיטות העונשין הוא גייס חמישה מקורות, רק כדי להראות שאגואיסטים בועטים לצד, והגיבורים בועטים למרכז. האם הוא בועט כאן לחיבורים?