מיליארד יורו בשביל הגביע ה-10

אם משחק הגמר היה מסתיים בדקה ה-93, והייתם שמים בתחילת העונה דולר אחד על זה שאתלטיקו מדריד תזכה בלה ליגה ובליגת האלופות, הייתם יכולים לחגוג זכייה ב-6,560 דולר. אבל כנראה שלא שמתם את הדולר הזה. אף אחד לא שם את הדולר הזה. הסיכויים לכך היו אפסיים. 

מה שאתלטיקו מדריד עשתה - אליפות וכמעט אליפות אירופה - היה בלתי יאמן. אבל בסופו של דבר, האיכות של ריאל מדריד היתה גדולה עליה. אפילו אם זה קרה רק בדקה ה-93. השחקנים של אתלטיקו נפלו מהרגליים. סגל קצר אך איכותי פשוט לא הצליח להתמודד עם הסגל הרחב, היקר והאיכותי של ריאל מדריד.

את שער השיוויון כבש בלם נבחרת ספרד וה-MVP של הגמר, סרחיו ראמוס, שעלה לריאל מדריד 28 מיליון יורו. 35% מעלות הסגל כולו של אתלטיקו מדריד. על השער השני של ריאל מדריד היה אחראי אנחל די מריה, 25 מיליון יורו, שעם פריצה נדירה סידר לגארת' בייל, 91 מיליון יורו, שער ניצחון. שניהם ביחד עלו 37 מיליון יורו יותר מהקבוצה של דייגו סימאונה. מרסלו, 6.5 מיליון יורו, כבש את השלישי. רק 4 שחקנים באתלטיקו עלו יותר ממנו. ואת הרביעי של ריאל מדריד כבש כריסטיאנו רונלדו. 94 מיליון יורו שמשתלמים כל שנה מחדש מאז 2009. זה היה שערו ה-52 העונה עבור ריאל מדריד. הוא לבדו עלה לריאל מדריד כ-20 מיליון יורו יותר מאשר עלו כל שחקניו של דייגו סימאונה לאתלטיקו מדריד.

"ריאל מדריד נבנתה כדי לנצח", אמר תיאגו, קשר אתלטיקו מדריד לפני המשחק. "אנחנו נבנינו כדי להילחם". הקבוצה שנבנתה כדי לנצח, ניצחה. אתלטיקו נשארה עם המלחמה.

קצת פרספקטיבה כלכלית על ההצלחה של ריאל מדריד. המועדון הוציא כ-1.2 מיליארד יורו על רכישת 62 שחקנים מאז שזכה באליפות אירופה בפעם האחרונה ב-2002. מדובר על הוצאות של 610 מיליון יורו נטו (בהורדת הכנסות ממכירת שחקנים). ריאל שברה את שיאי העברות שלוש פעמים מאז. אף קבוצה לא השקיעה כמוהה בחלון העברות. גם לא רומן אברמוביץ' לא השקיע כל כך הרבה כסף על זכייה באליפות אירופה של צ'לסי. רק אם מנצ'סטר סיטי תזכה בליגת האלופות בשנה הבאה, היא תהיה הזוכה בגביע היקר בכל הזמנים.  

סיר לחץ

ריאל מדריד היא סיר לחץ. כל טעות של שחקן מנותחת מכל הזוויות בכמה תוכניות טלוויזיה שמתעסקות בריאל מדריד, כל הוראה של מאמן זוכה לביקורות, כל פליטת פה היא כותרת ענקית. על משחק נגד חטאפה או סלטה ויגו ממלאים 40 עמודים במארקה ואס. והאובססיה של פלורנטינו פרס, הנשיא, ל"דסימה", הזכייה העשירית בגביע האלופות, היתה ידועה - והבוס לא סולח על כישלונות. הלחץ היה אדיר.

וכדי לנווט את סיר הלחץ הזה לאליפות אירופה צריך רב חובל רגוע במיוחד. הם ניסו את הטובים ביותר בעסק. פאביו קאפלו, מנואל פלגריני, ז'וזה מוריניו ואחרים אבל היה זה קרלו אנצ'לוטי, האיש עם הכי הרבה ניסיון בגמרים של ליגת האלופות (הלילה היה ה-7 שלו - שלושה כשחקן וארבעה כמאמן) שעשה זאת. בצניעות, בלי יותר מדי טקס בישבן ועם הרבה הבנה של מה צריך כדי לזכות באליפות אירופה השלישית שלו ולהיות הראשון שעושה זאת מאז בוב פייזלי.

מה המוטיבציה שלך שאלו אותו לפני המשחק? "המוטיבציה היא לא אישית", הסביר. "המוטיבציה היא להיות חלק ממשהו גדול יותר ממך. זה הדבר החשוב ביותר. אני זכיתי ב-4 גביעים, שניים כשחקן ושניים כמאמן, אבל הגמר הזה הוא על הדסימה. זו המיוחדות. זו המוטיבציה".

אנצ'לוטי, רגוע לאורך המשחק (זינאדין זידאן, עוזרו, היה זה שצעק על השחקנים כשהיה צריך לעשות זאת), דיבר במשך 120 דקות עם עוזריו. שיתף אותם בדעותיו ובשיקוליו. "המון אנשים עובדים במועדון כדורגל. 25 שחקנים ו-50 אנשים סביבם. אני מאמין שכולם צריכים להיות מעורבים. כולם יכולים לתת לנו רעיונות. אף אחד לא צריך להיות חייל שפשוט ממלא הוראות".

"אושר זה להעניק אושר לאלו שעוקבים אחרינו יום אחרי יום", אמר אנצ'לוטי לאחר הזכייה. ברוגע ובקוליות המפורסמת שלו.

פתיחות, ניסיון ורוגע. אלו הרכיבים שריאל מדריד היתה צריכה מהמאמן שלה וזה בדיוק מה שקרלו אנצ'לוטי נתן לה.

"המקוללים" חוזרים

דייגו סימואנה, שעשה עונה מדהימה עם שחקניו, לא היה רגוע כמו אנצ'לוטי לאורך המשחק. הוא היה פעיל על הקו מהדקה הראשונה ועד הדקה ה-120 ועשה כמה טעויות קריטיות.

הוא העלה את דייגו קוסטה הפצוע, הימור שעלה לו בחילוף בדקה ה-9 והוא "איבד" את זה בהארכה כשרץ מספר פעמים לתוך המגרש ושידר לחץ לשחקניו הגמורים מעייפות. שום דבר לא יקח לו את העונה המצוינות שעשה אבל האובר אינטנסיביות שלו בגמר הפסידה לו את המשחק.

אתלטיקו מדריד מקווה שלמרות הסיום הקשה לעונה, היא תהיה תהיה התחלה של משהו גדול ולא סוף. לצערה, בניגוד לבורוסיה דורטמונד, היא אינה מועדון עם תשתית בריאה. היא לא מצליחה להחזיר חובות לספקים וככל הנראה תאבד כמה שחקנים בקיץ. ויש דברים שאף פעם לא משתנים.

ב-1974 אתלטיקו הובילה בגמר גביע האלופות עד הדקה ה-119. ואז האנס גרוג שוורצברג כבש שער מ־40 מטר והמשחק הסתיים ב-1–1. באיירן מינכן ניצחה את המשחק החוזר 0–4 וזכתה בגביע. מאז אתלטיקו הפסידה בעוד משחקים שהיה בלתי אפשרי להפסיד בהם והכינוי "המקוללים" (El Pupas) נדבק. כנראה שהמקוללים ישארו מקוללים עוד כמה שנים.