אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פרדוקס המגזר הציבורי צילום: אלכס קולומויסקי

פרדוקס המגזר הציבורי

כשמשרדי ממשלה וחברות ממשלתיות תופסים שישה מ־15 המובילים בדירוג המעסיקים, דומה שהסקטור הציבורי מעולם לא היה כל כך פופולרי — אבל המעסיק הממשלתי מהסיפורים של אבא ואמא כבר אינו אותו מעסיק: את ההסכמים הקיבוציים החליפו חוזים אישיים, את הקביעות החליפו עובדי קבלן, ורק האתגר המקצועי מצליח לחפות על אובדן הביטחון התעסוקתי

27.05.2014, 08:42 | מיקי פלד

הסטודנטים שמתכננים לעבוד במשרדי הממשלה אולי לא יודעים זאת, אבל השירות הציבורי כבר מזמן אינו אותו עוגן בטוח לחיי הרווחה של עובדיו כפי שהיו בעבר: הקביעות איננה, השכר בקושי מדביק את יוקר המחיה והעט כבר לא נופל בארבע אחר הצהריים. "סטודנט שייכנס לעבוד במשרד ממשלתי יכול לצפות לעניין וליכולת השפעה, אבל בכך מסתכם החלק החיובי", אומר אבירם ז'ולטי, איש משרד הכלכלה, שניסה להקים גוף לקידום זכויות עובדי המדינה בחוזה אישי. "ביטחון כלכלי אין פה, ולרוב השכר בחוץ גבוה בהרבה".

אבירם ז אבירם ז'ולטי: "סטודנט שייכנס לעבוד במשרד ממשלתי יכול לצפות לעניין וליכולת השפעה, אבל בכך מסתכם החלק החיובי. ביטחון כלכלי אין פה, ולרוב השכר בחוץ גבוה בהרבה" | צילום: אלכס קולומויסקי אבירם ז

הסטודנטים, מתברר, אינם מודעים לתמונה הזו, או שאינם מוטרדים בעטיה. סקר "כלכליסט" והמכללה למינהל העלה כי שישה מ־15 המעסיקים הנחשקים בישראל הם משרדי ממשלה כמו ביטחון (3), חוץ (13) וחינוך (14), וחברות ממשלתיות כמו רפאל (5), התעשייה האווירית (8) וחברת החשמל (11). את הנתון המפתיע הזה אפשר לנמק בתדמית האטרקטיבית של המשרות בארגונים הממשלתיים: מעסיקים כמו משרדי הביטחון והחוץ או רפאל מספקים אתגרים ברמה שמעט מאוד חברות במגזר הפרטי יכולות להשוות. גם התעשייה האווירית מהווה בשביל מהנדסים ואנשי פיתוח תחרות טובה אל מול החברות פרטיות: כך, בסקר קיבלה אלביט (הפרטית) דירוג של 23.4%, כשהתעשייה האווירית (הממשלתית) צמודה אליה עם 23.3%.

אבל ריבוי הגופים הממשלתיים שניצבים בדירוג שכם־אל־שכם מול חברות כמו פייסבוק וטבע, והרבה לפני מעסיקים נחשבים כמו אמדוקס, ebay, בנק הפועלים, קשת או שטראוס, מעורר את התהייה - מה יש במגזר הציבורי שכל כך מושך את הצעירים. אם הם רוצים להשפיע על עיצוב החברה, או מחפשים עבודה מאתגרת שאחרי כמה שנים בה יוכלו לעשות "אקזיט" למגזר הפרטי, אזי הבחירה במעסיק הממשלתי היא בחירה חכמה - אך אם אלו הקביעות והרווחה הכלכלית שמנחות אותם, הם יגלו שהמצב השתנה.

הוא השתנה בעיקר לאלו שאינם נמנים עם ההסכמים הקיבוציים המוכרים במשרדי הממשלה, החברות הממשלתיות ושאר המגזר הציבורי. בשביל שני הסוגים האחרים של עובדי השירות הציבורי - עובדים בחוזים אישיים ועובדי עמותות שמספקות שירותים שהופרטו - המחשבה על עבודה קבועה עם שכר שעולה בהתמדה, ולו רק בשל הוותק, היא בגדר חלום.

החוזה האישי הוא בעצם אחיד

מלבד כמה מקרים חריגים, עובדי צווארון לבן - כלכלנים, מהנדסים, רואי חשבון, סטטיסטיקאים ועוד - שמתחילים לעבוד במשרדי הממשלה, יקבלו לידיהם הצעה שנשמעת, על פניה, מצוינת: במקום לעבוד תחת ההסכם הקיבוצי, עבדו בחוזה אישי, ובתמורה תקבלו שכר גבוה ב־10%–30% מזה שניתן לתת בהסכם הקיבוצי. פערי השכר הללו מביאים לכך שכמעט כל עובדי המקצועות החופשיים החדשים במשרדי הממשלה מועסקים בחוזה אישי, שמצד אחד נותן להם יותר כסף בכל חודש, אך מצד שני לא מספק את ההגנה של ועד עובדים. בוגרי האוניברסיטה, ששמחים על ההזדמנות לעבוד במשרה הממשלתית, לרוב אינם יודעים שהחוזה האישי שעליו חתמו אינו אישי כלל - מדובר בחוזה אחיד לחלוטין שאינו מאפשר לעובד לנהל משא ומתן על שכרו. כך, לגבי כלל העובדים בחוזה אישי, תוספות שכר נקבעות באופן חד־צדדי על ידי הממונה על השכר באוצר.

ב־2011 נעשה ניסיון ראשון לאגד את עובדי החוזים האישיים בארגון בשם "אחדות" בראשותו של ז'ולטי. קבוצה של עובדי חוזים אישיים מכמה משרדי ממשלה ניסתה לחייב את משרד האוצר להכיר באחדות כגוף שמייצג את העובדים - אבל לאחרונה, אחרי מאבק של שלוש שנים, קבע בית הדין הארצי לעבודה שאחדות לא יכול לייצג אותם. אחדות שוקל לעתור לבג"ץ בעניין הזה, אבל אם בג"ץ לא יהפוך את ההחלטה על פיה, עובדי החוזים האישיים יישארו בודדים.

"אצלנו, בחוזים האישיים, אין חיה כזו שנקראת 'תוספת שכר'", אומר ז'ולטי. "החוזה הוא אחיד וקובע את רמת השכר ההתחלתית לפי דרגת המשרה. הדרך היחידה לשפר את השכר היא לעלות דרגה. השכר יזוז בהתאם לקצב האינפלציה, לא שקל יותר ולא שקל פחות. אין תוספת ותק או תוספת אחרת.

"נציבות שירות המדינה רוצה לעשות רפורמה בשירות הציבורי. בעיניי, הדרך היחידה לשפר ולייעל את המגזר הציבורי היא למשוך כוח אדם איכותי, כלומר צעירים שיבואו ויתרמו. כל זמן שהמדינה תמשיך לשלם שכר נמוך - בוודאי תחת ההסכמים הקיבוציים, אבל גם לעובדי החוזים האישיים - כוח אדם איכותי לא יגיע לעבוד במשרדי הממשלה, והחלק האיכותי מאלו שכן יגיעו יעזבו למגזר הפרטי או לחברות ממשלתיות לאחר שנים ספורות. במקום להעסיק פחות אנשים בשכר יותר גבוה, המדינה חוסכת. את המחיר משלמים האזרחים".

צריך לציין שגם בקרב החוזים האישיים יש מעין קביעות, היות שבפועל נדירים המקרים שבהם עובד בחוזה אישי מפוטר מעבודתו. נוסף על כך, כדי לשמור על פערי שכר סבירים בין העובדים בחוזים האישיים לבין אלו המאוגדים בהסכמים קיבוציים (שההסתדרות מנהלת עבורם מו"מ להעלאת שכרם), האוצר יוזם החלה של חלק מהתוספות שבהסכם הקיבוצי גם על העובדים בחוזה אישי. עם זאת, חשוב להדגיש שמדובר ביוזמה חד־צדדית של האוצר ולא בהליך שלעובד, טוב ומוערך ככל שיהיה, יש מה לומר לגביו.

אגב, שינוי דרמטי במצבם של עובדי החוזים האישיים יכול להגיע מכיוון בלתי צפוי: לאחרונה הודיעה ההסתדרות כי היא מעוניינת שהעובדים בחוזה אישי ייכנסו גם הם אל מתחת לכנפי ההסכם הקיבוצי. המניע למהלך הזה אינו רוחב הלב של ההסתדרות, אלא ההבנה שכאשר 13% מכלל העובדים במשרדי הממשלה מועסקים בחוזים אישיים, הכוח הארגוני של ההסתדרות נפגע. ניקח לדוגמה את עובדי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: אם עובדי הלמ"ס שמאוגדים בהסכם הקיבוצי ירצו לשפר את שכרם, הם יתקשו מאוד לעשות זאת. כל עיצום שאותו ינקטו יהיה חסר תוחלת, שכן כיום הם מהווים רק כ־22% מעובדי הלמ"ס; כל יתר ה־78% הם עובדים בחוזה אישי. במשרד האוצר, אגב, כבר מדובר ביותר מ־50% מהעובדים שמועסקים בחוזה אישי, ומכאן שההסתדרות איבדה את הרוב שהיה לה כל השנים בקרב עובדי המשרד.

"עובדים מקוששים חלקי משרות"

בשקט בשקט התפרקה המדינה ב־30 השנים האחרונות מתפקידה כספקית שירותים במכלול תחומים, שבהם הפכה ממעסיקה לרגולטור. הפרטות של חברות ממשלתיות כמו אל על או בזק אמנם עשו רעש גדול, אבל המעונות לבעלי פיגור שכלי, אחיות בריאות התלמיד או הכתיבה של חלק מבחינות הבגרות עברו בלחש. מעבר לשאלה אם מהלכי ההפרטות השיגו שיפור בשירות וחיסכון בהוצאות, אפשר לומר בוודאות שהם שינו מן היסוד את אופי התעסוקה של מי שמתעתדים להיכנס כיום אל השירות הציבורי. הם גם פתחו פער רחב בין תחושת השליחות שנדרשת ברבים מהתפקידים במגזר ובין המציאות של שוק העבודה.את אחד משיאיו רושם הפער הזה כשמדובר בעובדים הסוציאליים: יש מי שיגיד שהללו הם דוגמה חריגה לתוצאות ההפרטה, ויש שיאמרו שמה שקורה לעובדים הסוציאליים יקרה גם לשאר עובדי המדינה.

המספרים המדויקים אינם ידועים, אבל על פי הערכת איגוד העובדים הסוציאליים, כ־5,000 מתוך 17 אלף העובדים הסוציאליים אינם מועסקים על ידי המדינה. רובם המוחלט מועסק בעמותות וחברות שמספקות למדינה שירותים; במילים אחרות, יותר מרבע מהעובדים הסוציאליים הם עובדי קבלן. ככאלה, הם משתכרים שכר נמוך יחסית שגם אינו משתנה: שכרם נקבע, במישרין או בעקיפין, במכרז שבו זכתה העמותה או החברה שמעסיקה אותם. אם במכרז כתוב שהמדינה תעביר לעמותה תשלום של X שקלים לשעה עבור כל עובד, אזי העלאת השכר לעובד תשחק לחלוטין את ה"רווח" הזעום של העמותה, כך שכל בקשה לתוספת שכר נידונה מראש לכישלון. בעיה אחרת של עובדי קבלן היא הארעיות: המכרז מתחדש בכל שלוש שנים, ואיתו החשש מכך שהעמותה או החברה תפסיד במכרז ותיאלץ לפטר את העובדים. עובדים שמפוטרים יכולים רק לקוות שהזוכה החדשה תעסיק אותם, לרוב בלי שרצף זכויותיהם יישמר.

"ההבדל בין עבודה במשרד ממשלתי או רשות מקומית, לבין עבודה בעמותה - הוא ענק", אומרת צפרא דוויק, יו"ר איגוד העובדים הסוציאליים. "בשירות ציבורי ישנם כל התנאים הנלווים שלא נותנים בעמותות כמו ימי הבראה, השתתפות באגודות מקצועיות וימי חופשה רבים יותר. לא פחות חשוב, במגזר הציבורי יש אפשרות לצאת ללימודים ולהתפתח, ובעמותות לא. זו אחת הסיבות שאנחנו נלחמים להחיל את ההסכמים הקיבוציים של העובדים הסוציאליים במגזר הציבורי גם על אלו שמועסקים בעמותות".

דוויק מוסיפה שבמקרה של עובדים סוציאליים, מורים ומקצועות אחרים שנחשבים "נשיים", התפתחה עם השנים גם תופעה של מעסיקים שמציעים רק שליש או חצי משרה ולא משרה מלאה. "הרבה עובדים מוצאים את עצמם כמקוששי קש ותבן של חלקי משרות - גם במקומות ציבוריים של ממש, כמו רשויות מקומיות. בחלק מהמקרים זה שריד לתקופה שאמהות רצו לעבוד שליש או חצי משרה, אבל היום נשים מחפשות לעבוד במשרות מלאות. אני מודה שאין לזה פתרון פשוט. אני לא רואה איך אפשר לכפות על מעסיק משרה מלאה כשהוא רוצה או צריך חצי משרה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות