מוזיקה לדור הנטוש

עם כל הכבוד לחלום הישראלי לעשות דברים "כמו באמריקה", יש כמה תחומים שבהם אפשר לצקצק בלשון על מה שמתרחש בארצות הברית. כיוון שתעשיית המוזיקה המקומית מחוברת בטבורה לאירופה, תופעות כמו EDM (מוזיקת ריקודים אלקטרונית) שסוחפות את ארצות הברית רק לאחרונה מרגישות לישראלים כמו חדשות ישנות.

התהילה המחודשת של להקת הפרודיג'י, שזוכה לפתע למעמד מיתי בארה"ב, לא באמת אמורה לעניין אותנו. ההרכב היה פופולרי בישראל מאז ששחרר את "Out of Space", אחד הסינגלים הראשונים שלו. יש שיישבעו שההופעה שלהם בסינרמה ב־1996 היתה אחת ההופעות הטובות בארץ, אני דווקא זוכר את ביקורם בפארק הירקון ב־1998 כחוויה מכוננת. עכשיו, אחרי יותר מ־15 שנה מאז צרחו "Smack My Bitch Up" בתל אביב, הם חוזרים להופעה בגני התערוכה במסגרת "פפסי מקס מיוזיק פרוג'קט".

אז נכון, עבר הרבה זמן - נצח מבחינת התמורות והשינויים במוזיקה האלקטרונית - אבל זו לא סיבה להתייחס לפרודיג'י כלא רלבנטיים. אחרי סיבוב הופעות אינסופי, אלבום הופעה חיה רצחני ושמועות עיקשות על אלבום חדש בסוף השנה, ליאם האוולט וחבריו משתוללים על במה נשמע כמו אופציה לא רעה לבילוי בחמישי בערב.

כמדינה שלא נמצאת באופן אוטומטי בסיבובי הופעות בינלאומיים, נוצרה אצל הקהל הישראלי תחושה שעליו "לסמן וי" על הופעות. כמעט שכחנו את שנות התשעים העליזות, כשזכינו בביקורים תכופים של ניק קייב, סווייד או רדיוהד, שחזרו בכל פעם עם אלבום חדש. הפרודיג'י הם ההרכב היחיד מאותה תקופה שאפשר לראות עכשיו שוב, ולהשוות לאותן הופעות מיתולוגיות. אז מתי באמת רדיוהד באים שוב?