אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ספרס לעניים צילום: איי אף פי

ספרס לעניים

אם לארי בירד, נשיא אינדיאנה פייסרס, רצה לבנות סוג של קבוצה עם שחקנים שדי שווים זה לזה, חבורה מגובשת שמשחקת כדורסל חכם כמו זו של גרג פופוביץ' מהמערב, אז הוא נכשל. מה שמעורר את השאלה אם אפשר בכלל לזכות באליפות ה־NBA בלי כוכב ענק?

28.05.2014, 10:35 | רון גורדון

פול ג'ורג', רוי היברט, ג'ורג' היל, לאנס סטיבנסון, דיוויד ווסט. זו החמישייה הפותחת של אינדיאנה פייסרס, הקבוצה שלפחות לפי המאזן בסיום העונה הסדירה ב־NBA, היתה הקבוצה הכי טובה במזרח, המועמדת הוודאית להפיל את הכתר מעל ראשו של לברון ג'יימס. אבל אם גם לכם דווקא הפרצוף של הפורוורד המחליף שלה, הארגנטינאי הוותיק לואיס סקולה, מוכר יותר מרוב השמות שמוזכרים למעלה, אז רק התחלתם להעמיס על קצה המזלג את הסיבה העיקרית שבעטייה אינדיאנה, שנמצאת במדרון של 3:1 בגמר המזרח מול מיאמי ולברון, כנראה לא תהיה זו שתירש את קינג ג'יימס.

קראו עוד בכלכליסט

ג ג'ורג' היל, לאנס סטיבנסון, פול ג'ורג' ורוי היברט. היו אמורים לעשות קפיצת מדרגה | צילום: איי אף פי ג

אחרי שבעונה שעברה נעצרה על ידי אותה מיאמי באותו שלב - גמר המזרח - במשחק שביעי בחוץ שבו כל התותחים של ההיט נזכרו לירות, הציפיות מהפייסרס העונה היו שהקבוצה תשתדרג ותצליח לעשות את קפיצת המדרגה כדי להאריך את העונה שלה בעוד סדרה אחת, סדרת גמר שבה השתתפה רק פעם אחת בהיסטוריה של הפרנצ'ייז, בהפסד ללייקרס בשנת 2000.

עם לארי בירד בעמדת הנשיא ופרנק ווגל המוכשר על הקווים, עם כמה שחקנים משלימים שהגיעו בקיץ (כמו סקולה, בין היתר) וחיזקו את הספסל של הפייסרס, ועם חזרתו של דני ג'ריינג'ר מפציעה, היה על מה לבנות. את העונה אינדיאנה פתחה עם 16 ניצחונות והפסד אחד, הובילה את המזרח וגם את הליגה כולה מהרגע הראשון, ואותתה על הכוונות הכי רציניות שלה - אליפות.

. . .

מיתוס מול מציאות

אינדיאנה היא מדינת כדורסל. מדובר בחיבור ישן ששורשיו בתקופת הצמיחה הגדולה בארה"ב, אחרי מלחמת העולם השנייה. הכדורסל היה הענף שבו צעירי תיכונים ומכללות מצאו ביטוי עצמי במדינה גאה ומתעוררת. צמיחה זו נקשרה בהצלחה, שנקשרה בסיפורים, מיתוסים, סרט קולנוע טוב או שניים, וכך נוצרה "מדינת כדורסל". הסרט "Hossiers" ("ימים של תהילה") מספר היטב את הסיפור של אינדיאנה, מדינה של ערים ועיירות קטנות שכולן חיות ונושמות כדורסל. המדינה הזאת יצרה אינספור מאמנים, מג'ון וודן ועד גרג פופוביץ', ושחקנים מאוסקר רוברטסון דרך שון קמפ ועד דוויין ווייד. וכמובן בירד, שאמנם העביר את הקריירה המקצוענית בבוסטון, אבל נולד בפרנץ' ליק, אינדיאנה, ושיחק בקולג' אינדיאנה סטייט. לצד כל אלו נמצאים הפייסרס. קבוצת שוליים.

אינדיאנפוליס היא עיר ספורט נהדרת, והמדינה כולה משופעת במתקני ספורט ותוכניות ספורט כבקשתך, אבל הקבוצה המקצוענית אף פעם לא רשמה הצלחות גדולות, ולא הוציאה כוכבים גדולים. רג'י מילר היה שחקן עצום, אבל מהשורה השנייה בלבד. והוא הכוכב הגדול היחיד שיצא מהמועדון הזה.

ג'ורג' לא לברון

העונה שעברה המוצלחת סימנה שמשהו משתנה. אחרי שנים אינדיאנה סוף סוף מצאה את "הפרנצ'ייז פלייר" שלה. בתחילת העונה הדיבור היה כזה, רם וברור: לברון, דוראנט, פול ג'ורג' (21.7 נקודות למשחק, 3.5 אסיסטים ו־6.8 ריבאונדים). באותה נשימה, בלי להתבלבל. הוא היה עד כדי כך טוב, המשך ישיר לעונה הקודמת שלו. בספטמבר גזר ג'ורג' דיבידנד וחתם על הארכת חוזה ענקית עם הפייסרס, משהו באזור ה־85 מיליון דולר לחמש השנים הבאות. הנה הוא ממלא את הדיבר הראשון של מי שרוצה להיות פנים של קבוצה - מחויבות לטווח ארוך.

גם עם התנאי השני - הכישרון - לג'ורג' אין שום בעיה. הוא אתלט נהדר, עם יד רכה גם מחוץ לקשת למישהו בגובה של 2.06 (שבר בינתיים כמה שיאים של מילר, ומי היה יותר יד רכה מחוץ לקשת ממנו). ההגנה שלו בלתי מתפשרת וחכמה. גם עקומת השיפור שלו מבטיחה בינתיים, אחרי שנבחר לשחקן המשתפר של הליגה ב־2013. השאלה הבאה שצריכה להישאל היא הדרייב שלו, ועל זה ענה בירד במהלך העונה, אחרי שג'ורג' חזר מערב של 0 נקודות בהפסד לגולדן סטייט להצגה של 34 נקודות בניצחון על שיקגו: "אתה תמיד שומע על שחקן צעיר שהשיג את הכסף והתחיל לזייף, לא הילד הזה. אין מה לדאוג לגבי פול. הוא נאמן לעצמו".

אבל ג'ורג' הוא לא לברון ג'יימס. אף שווי של נכס בשום עיר אחרת שמארחת קבוצת NBA לא יאמיר מחר אם ג'ורג' יחליט לעבור אליה, כמו שקרה למחירי הנדל"ן במיאמי. אף אחד הוא לא לברון ג'יימס, וה"לברון אפקט" המפורסם, שהשתקף כל כך יפה במצגות הפיננסיות של מיאמי וקליבלנד אחרי שעזב את אוהיו, לא ניתן לשחזור.

מהבחינה הזו ג'ורג' נמצא במקום הכי נכון עבורו. שוק קטן יחסית. אוקלהומה סטייל. הוא יכול להיות כמו קווין דוראנט. אינדיאנה מדורגת במקום ה־22 בליגה עם שווי מוערך של חצי מיליארד דולר, כאשר רבע ממנו מיוחס לעיר עצמה, לכוח השוק שלה. זה רחוק מאוד מה־40% בערך שיש להשפעה של השוק של מיאמי על הערך של ההיט, או ל־38% שיש לעיר קליבלנד על הערך של הקאבס, לברון יש רק אחד. וטוב שכך.

אינדיאנה נגד מיאמי. פייסרס מקום 28 בליגה באסיסטים, צילום: איי פי אינדיאנה נגד מיאמי. פייסרס מקום 28 בליגה באסיסטים | צילום: איי פי אינדיאנה נגד מיאמי. פייסרס מקום 28 בליגה באסיסטים, צילום: איי פי

האגו התחיל לדבר

האופטימיות של תחילת העונה קרסה מהר מדי מבחינת הפייסרס. המשבר הגיע בחודשיים האחרונים של העונה הסדירה, אחרי פגרת האולסטאר. זה התחיל עם השחרור של ג'ריינג'ר. בירד ראה שהפורוורד לא חוזר לעצמו בעקבות פציעה, וסמך על המספרים שהראו שאינדיאנה יכולה להצליח בלעדיו. אבל הסתבר שלג'ריינג'ר היה תפקיד חשוב ממה שבירד שיער בחדר ההלבשה של הקבוצה, וכשהוא עזב משהו שם נפרם, האגו החל לדבר. ג'ורג' הסתבך בכמה פרשיות אישיות לא נעימות, כמו תביעת אבהות מאיזו חשפנית, וזה פגע קשות ביכולת שלו על המגרש. שמועות לגבי חדר הלבשה רקוב ואלים החלו, ופייסרס איבדו את הקצב שאפיין אותם. קבוצת ההגנה המפחידה שנתנה ליריב לקלוע רק 90 נקודות למשחק ספגה פתאום בשלוש ספרות כמעט בכל ערב, וב־23 המשחקים האחרונים של העונה הפייסרס השיגו עשרה ניצחונות בלבד.

לאינדיאנה יש יותר מדי כישרון, אבל גם לא מעט מזל. זה מסביר למה היא עדיין משחקת בפלייאוף הזה בסוף חודש מאי. הפייסרס הצליחו לסיים ראשונים במזרח בזכות חצי העונה הראשון שלהם ובזכות העובדה שכנראה את מיאמי העונה הסדירה עניינה קצת פחות. ואולם בפלייאוף אינדיאנה גברה בקושי על אטלנטה, שבעטה בעצמה ולא הצליחה לסגור סדרה שבה היא שלטה לגמרי. בסיבוב השני וושינגטון לא עשתה צרות גדולות מדי לפייסרס. אבל עכשיו אינדיאנה פוגשת שוב את הקבוצה שאיתה היא צריכה לסגור חשבון, והאמת היא, אחרי 3:1 די קליל למיאמי, שנראה שלפייסרס פשוט אין את היכולת לנקום.

סן אנטוניו. אינדיאנה רוצה להיות ספרס של המזרח, צילום: רויטרס סן אנטוניו. אינדיאנה רוצה להיות ספרס של המזרח | צילום: רויטרס סן אנטוניו. אינדיאנה רוצה להיות ספרס של המזרח, צילום: רויטרס

מודל מוצלח?

מבט חטוף ברשימת אלופות ה־NBA מגלה משהו מעניין. רק קבוצה אחת שיחקה ללא פרנצ'ייז פלייר מובהק אלא עם חמישייה מאוזנת שהגיעה לשיא בזמן. זו היתה דטרויט פיסטונס עם ההצגה הבלתי רגילה שלה ב־2004, כשצ'ונסי בילאפס סוחף אחריו את ריצ'רד המילטון, טיישון פרינס, ראשיד ובן וואלאס, לאליפות הכי סימפטית שהליגה הזו ראתה. לאלופות אחרות היו כוכבים גדולים, ולפעמים כוכבים "קטנים" יותר (טים דאנקן בספרס, דירק נוביצקי בדאלאס), אבל לא היתה עוד "קבוצה טובה", שהמשיכה כל הדרך על התואר. צריך כוכב שנמצא מעל כולם.

לאינדיאנה יש כרגע קבוצה טובה, אבל המקום שהיא נופלת בו הוא בדיוק זה - הזהות הלא ברורה שלה. האם פול ג'ורג' הוא כוכב־על או סתם השחקן עם הכי הרבה נקודות למשחק? האם רוי היברט ולאנס סטיבנסון יכולים ולחבור אליו לאיזו שלישייה קטלנית סטייל מאנו ג'ינובלי, טים דאנקן וטוני פארקר, או שמאבקי אגו הורסים אותם מבפנים?

נראה שבירד מעולם לא רצה לבנות קבוצה שמבוססת על שחקן על אחד וכמה שחקנים מעולים לידו - כמו שיש במיאמי או באוקלהומה. בירד - בוגר ה־NBA של שנות השמונים ואחת הקבוצות המאוזנות בהיסטוריה של המשחק - רצה שקבוצתו תשחק כדורסל חכם, קבוצתי. כמו הכדורסל שמשחקת הקבוצה של פופוביץ' - אולי הכדורסל היחיד שיכול לנצח בסדרה את העוצמות של לברון ומיאמי.

בינתיים זה לא עובד. הנה מספר קטן: אינדיאנה מדורגת במקום ה־28 בליגה מבחינת אסיסטים למשחק (הספרס ראשונים). עשרה שחקנים בספרס מוסרים מעל 1.5 אסיסטים במשחק, באינדיאנה רק שישה.

אז איך בירד המנוסה משלים את הפאזל הזה סוף סוף בשחקנים הנכונים לספסל ראוי וטוב יותר? התשובה - לצערכם, תגיע אחרי עוד אליפות של מיאמי.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות