אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
זוגיות בת 100: הנשיא והבנק צילום: בלומברג

אג'יו

זוגיות בת 100: הנשיא והבנק

נעמי פרינס עזבה את וול סטריט בטריקת דלת ויצאה למפות את ההיסטוריה הסודית של אמריקה, מאה שנים שבהן הבנקאים השפיעו על כל החלטה מרכזית, מהקמת הפד ועד להסרת הרגולציה. עכשיו היא מזהירה: "או שנשבור את הברית בין הבנקאים לנשיאים - או שהיא תשבור אותנו"

29.05.2014, 17:29 | טלי שמיר

"אני עבדתי בוול סטריט בתקופה של הסרת הרגולציה, של עלייה בסיכונים ושל ירידה בשקיפות כלפי משקיעים ולקוחות", מספרת נעמי פרינס. "כתוצאה, עברתי תהליך של התפכחות. אני זוכרת, למשל, כיצד בתקופה לפני שעזבתי את גולדמן זאקס, אחד המנהלים הבכירים אצלנו הפסיד כל הזמן ישיבות כי הוא היה נוסע לוושינגטון כדי לדבר עם לוביסטים ורגולטורים, ליצור אווירה שתעבוד לטובת גולדמן".

את הקשר ההדוק הזה בין וושינגטון לוול סטריט, שאליו נחשפה בשלהי הקריירה שלה, קובעת פרינס, אפשר בעצם לזהות לאורך עשרות שנים, "גם אם האנשים שיושבים בצמרת החברות ובצמרת הפוליטיקה מתחלפים".

פרינס, שמילאה תפקידים בכירים בשורת בנקי השקעות, עזבה בשנת 2001 בטריקת דלת את הקריירה המשגשגת שלה בוול סטריט, והיתה לסופרת, עיתונאית, ולאחת המבקרות הבולטות של המערכת הפיננסית. הבעיה בקשר ההדוק בין וול סטריט לבית הלבן, היא מסבירה עכשיו בראיון ל"כלכליסט", נובעת מכך שהוא בא על חשבון כל השאר: "או שנשבור את הברית בין הבנקאים לנשיאים - או שהיא תשבור אותנו".

את הברית הזו פרינס מתעדת ברב־מכר חדש ומטלטל, "כל בנקאי הנשיא", שבו היא חושפת איך מערכת היחסים ההדוקה בין וול סטריט לוושינגטון מתפתחת ומתעצמת כבר 100 שנה לפחות. את הקביעות החותכות שלה היא מבססת על מחקר מדוקדק וידע היסטורי מעמיק, ועל שילוב בין זיכרון פנומנלי ויכולת אנליטית נוקבת. התוצאה קוצרת שבחים. "מערכת היחסים בין וושינגטון לוול סטריט איננה דלת מסתובבת אלא קרוסלה", כתב בעקבות פרסום הספר פרופ' רוברט רייך מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ובעצמו בכיר לשעבר בממשל קלינטון. "כפי שפרינס מראה, המאושרים ביותר על הקרוסלה הם הבנקאים והפיננסיירים שמתעשרים ממערכת היחסים הזו, ומשתמשים במשרה הציבורית כדי לבנות הון וכוח אישיים". 

על מה פרינס מדברת? למשל, על האופן שבו מתנהל הממשל האמריקאי בתקופת ברק אובמה, נשיא שנוקט בעקביות קו לוחמני נגד קברניטי וול סטריט, אותם הוא מכנה "חתולים שמנים". מתחילת דרכו הנשיא יצר את הרושם שהוא והחתולים השמנים האלה הם אויבים מושבעים, ושהוא נחוש להציל את הציבור מציפורניהם.

אבל מאחורי הקלעים מתקיים עולם הפוך לזה שמצטייר מההצהרות הלוחמניות. בפועל, ממשל אובמה מקיים נישואים צמודים וכובלים עם צמרת עולם הבנקאות. מראשית כהונתו, אובמה הקיף עצמו בבנקאים, וצמרת הממשל שלו עומדת בקשר הדוק עם המערכת הפיננסית. טימותי גייתנר, שר האוצר הראשון שלו, שוחח בחמשת החודשים הראשונים לכהונתו 76 פעמים לפחות עם מנכ"לים בכירים מעולם הפיננסים, מתוכן 38 פעמים לפחות עם לויד בלנקפיין, מנכ"ל גולדמן זאקס - יותר מאשר עם כל חבר קונגרס. שר האוצר שהחליף את גייתנר, ג'ק לו, הוא בכיר לשעבר בסיטיגרופ, וגם רם עמנואל, שכיהן כראש סגל הבית הלבן, בילה תקופה כבנקאי השקעות ועבד עם גולדמן זאקס.

הקשרים האלה מתקיימים גם בצמרת. ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי.פי מורגן צ'ייס, ואחד הקולות הבולטים נגד הגברת הרגולציה על וול סטריט, מטפח את קשריו עם אובמה עוד מ־2004, כשזה היה פוליטיקאי זוטר המתמודד על מושב בסנאט. בין פברואר 2009 למרץ 2012, למשל, דיימון הגיע לבית הלבן לפחות 16 פעם, ונפגש עם אובמה לפחות שש פעמים. ב-2009 זכה דיימון בתקשורת לכינוי "הבנקאי החביב על אובמה", וב-2010, בשעה שכלכלת העולם כרעה תחת נזקי המפולת הפיננסית, אמר אובמה בתגובה לבונוסים הנדיבים שקיבלו בלנקפיין ודיימון (9 מיליון ו-17 מיליון דולר בהתאמה): "אני מכיר את שני החבר'ה האלה, הם אנשי עסקים חכמים מאוד". ב־2012, כש'גיי.פי מורגן הפסיד מיליארדים על עסקאות נגזרים סבוכות, אובמה יצא להגנת דיימון: "הוא אחד הבנקאים הטובים ביותר שיש לנו".

כשזה מצב העניינים, קשה להתפלא שהרפורמה בוול סטריט מאז המשבר מסתכמת עד כה ב"נו־נו־נו" חלוש מצד הממשל, ללא שינויים משמעותיים במערכת, ומבלי שאף אחד מבכירי וול סטריט נדרש לשלם מחיר כבד. "הרפורמה התבררה כחסרת תועלת לחלוטין", פרינס קובעת נחרצות. "עובדה שהבנקים היום גדולים וחזקים מאי פעם. אנחנו עומדים בפני משבר פיננסי גדול וחמור יותר, ולא נעשה שום צעד כדי למנוע אותו".

נעמי פרינס: "המורגנים והרוזוולטים יצאו יחד לשיט יאכטות. רוזוולט הורה למורגן להציל את הבנקים", צילום: בלומברג נעמי פרינס: "המורגנים והרוזוולטים יצאו יחד לשיט יאכטות. רוזוולט הורה למורגן להציל את הבנקים" | צילום: בלומברג נעמי פרינס: "המורגנים והרוזוולטים יצאו יחד לשיט יאכטות. רוזוולט הורה למורגן להציל את הבנקים", צילום: בלומברג

מפגש סודי באי ג'קיל

ההשפעה של הבנקים הגדולים על המדיניות האמריקאית הרבה יותר ממושכת, עמוקה ומשמעותית משנדמה, ויחסי ההון־שלטון הם משהו שהיה שם כמעט מאז ומעולם. התובנה הזו היא החידוש הגדול בספרה של פרינס. "הרבה ספרים עוסקים בהתנהלות הלא אחראית של הבנקאים מאז עידן הנשיא רייגן", היא מסבירה. "אני מצאתי שהיחסים האלה מתחילים הרבה יותר מוקדם, בסוף המאה ה־19. הרבה מהקשרים שנוצרו בעשורים האחרונים בין וול סטריט

למערכת הפוליטית הם למעשה תוצר של קשרים אישיים ומשפחתיים הרבה יותר ותיקים".

זוהי אינה תאוריית קונספירציה. הכל מבוסס על מסמכים גלויים שפשוט נקברו בתהום הנשייה של ההיסטוריה. פרינס לקחה על עצמה את המשימה הסיזיפית של לדלות את האינפורמציה מהמחשכים ולחבר בין הנקודות. חודשים על גבי חודשים היא הסתגרה בארכיונים, נוברת בארגזים שאיש לא הציץ בהם כבר שנים, לפעמים מעולם לא. בכל עידן היא חיפשה את החוטים המקשרים בין נשיא לבנקאים הגדולים של התקופה.

"במשך שנה וחצי לא דיברתי עם אף אחד בעולם חוץ מספרניות, אולי רק עם המשפחה שלי מדי פעם", היא מספרת. "קראתי קופסאות על גבי קופסאות של מסמכים וחיפשתי מידע: מכתבים, טלגרמות, תמלולי שיחות טלפון. בכל פעם גם שיקעתי את עצמי ברוח התרבות והתקופה. כשהייתי בקנזס, למשל, בארכיון של הנשיא אייזנהאור, שמעתי מוזיקה וקראתי מגזינים משנות החמישים. עניין אותי איך בכל תקופה היתה הפרדה בין מה שהציבור נחשף לו, באמצעות התרבות והעיתונות, לעומת מה שקרה באותו זמן במסדרונות הכוח".

פרינס חזרה מהארכיונים עם גרסה חדשה של ההיסטוריה הכלכלית-פוליטית של ארה"ב, ובעקיפין של העולם כולו, שאותה היא מתארת כתהליך המוכרע ונשלט על ידי קשרים אמיצים בין האנשים החזקים בצמרת השלטונית ובצמרת עולם הפיננסים. וול סטריט והבית הלבן שיתפו פעולה, היא מסבירה, בשורה ארוכה של צמתי מפתח: "לאורך השפל הגדול, במלחמת העולם השנייה, בייסוד הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית, במלחמה הקרה ובהתרחבות הצבאית של ארה"ב".

בכל תקופה היא חיפשה ומצאה בנקאי בולט, ולפעמים כמה בנקאים בכירים, שניהלו קשר קרוב עם הנשיא המכהן, קשר מקצועי שהיה תמיד כרוך גם בקשר אישי ומשפחתי. "הבנקאים והנשיאים הכירו היטב זה את זה", היא מספרת ומזכירה שמאחורי מוסדות כמו ג'יי.פי מורגן עמדו אנשים בשר ודם. "המורגנים והרוזוולטים, למשל, היו יוצאים יחד לשיט יאכטות. הם הכירו זה את זה, האבות וגם הילדים".

בספר פרינס מתארת עשרות מהלכים היסטוריים מרחיקי לכת, כאלה שהוצגו תמיד כמיטיבים עם הציבור, אבל למעשה נולדו כתוצאה משיתוף פעולה אינטרסנטי בין הבנקים לנשיאים. המרכזי שבהם הוא ייסוד הפדרל רזרב, הבנק המרכזי של ארה"ב, שלאחרונה מלאו 100 שנה להולדתו. פרינס טוענת שהפד לא נוסד כדי להיטיב עם הציבור - אלא עם הבנקים הגדולים. "הפד נולד כתוצאה מהפאניקה שאחזה במערכת הפיננסית בשנת 1907", היא מספרת. "טדי רוזוולט היה הנשיא בזמנו, וג'יי.פי מורגן היה המלך של וול סטריט: בנק מורגן היה הבנק החזק במדינה. משפחות רוזווולט ומורגן היו קרובות, וכשהפאניקה החלה, רוזוולט פשוט הורה לג'יי.פי מורגן לטפל בזה. הוא נתן לו כסף ממשרד האוצר, ואמר לו לעשות מה שהוא רוצה".

מורגן קיבל את הכסף וכינס פגישה לילית במלון מנהטן, עם חבריו הבנקאים, שעל מהלכה שר האוצר והנשיא עודכנו רק בדיעבד. "באותה הזדמנות, ג'יי.פי מורגן הציל את הבנקים שהיו קרובים אליו. לאלה שלא היו קרובים אליו הוא נתן למות - בדיוק כמו מה שקרה במשבר האחרון", אומרת פרינס. אחרי משבר 1907, ממשיכה פרינס, מורגן חשב שכדאי יהיה ליצור גוף שיאפשר להציל את הבנקים בצורה יעילה יותר. "הוא הבין שלסמוך על משרד האוצר זה לא הרעיון הכי טוב בעולם, והחליט, יחד עם הסנאטור נלסון אלדריץ', להקים בנק מרכזי, שיעזור לבנקים הגדולים במצבים קשים. הפד נולד בעצם כבנק עבור הבנקים".

"הנשיאים טאפט ווילסון, שכיהנו בזמן הקמת הפד, תמכו במהלך, ושניהם הכירו את החבר'ה האלה. כך שלא משנה מה אמרו לציבור, מאחורי הקלעים הפד נוסד כדי לתת גב לבנקים. בנוסף, מבחינת הנשיאים הפד חיזק את מעמדה של ארה"ב כמעצמת־על, כי הוא יכול היה לספק דולרים כדי לעשות את מה שאמריקה רוצה לעשות בעולם".

המתווה הראשוני להקמת הפד שורטט במפגש חשאי במועדון יוקרתי ומבודד באי ג'קיל בג'ורג'יה. במשך עשרה ימים של דיונים סודיים וציד פסיונים גיבשה קבוצה סגורה שכללה שני נציגים מוושינגטון וארבעה בנקאים הצעת חוק שהניחה את היסודות להקמת הבנק המרכזי של ארה"ב - צעד שישנה את פני ההיסטוריה.

הפדרל רזרב, שהוקם בסופו של דבר בסוף 1913, נועד באופן רשמי לשמר רמה גבוהה של פעילות במשק, לייצב מחירים ולווסת את שערי הריבית. אבל לדברי פרינס, אלו לא באמת המניעים המרכזיים: "הרעיון היה ליצור בנק מרכזי שייצור כסף כשאין כסף - כשיש משבר. משם נוצר הפד וככה הוא עובד עד היום. ב־2008 הפד סבסד את תעשיית הבנקים כשנתן להם הלוואה ב־0% ריבית וגם קנה אג"ח ממשלתיות ב-4 טריליון דולר מאז תחילת ההתאוששות לכאורה, ב־2009. הבנקים הגדולים ביותר הרוויחו הכי הרבה מכך, כי להם ישנה הגישה הנרחבת ביותר לכסף, ויש להם הכי הרבה אג"ח שהם יכולים להעמיס על המאזן של הפד".

ג ג'נט ילן. ילן. פילוסופיה של ריכוז כוח בידי הבנקים | צילום: בלומברג ג

הקרוסלה של גולדמן זאקס

בהיסטוריה האלטרנטיבית שאותה מגוללת פרינס שמור מקום מיוחד לגולדמן זאקס, הבנק שנחשב כיום לנהנה העיקרי מהקרוסלה המסתובבת בין וושינגטון לוול סטריט. הדפוס הזה החל לפני עשורים רבים. "התקדמותו של גולדמן לצמרת הציר הפוליטי־פיננסי החלה למעשה כבר בעידן פרנקלין ד. רוזוולט (הנשיא ה־32), הודות לסידני וויינברג, שכיהן כמנכ"ל גודלמן במשך עשורים", היא מרחיבה. "בזמן השפל הגדול, כשגולדמן עמדה על סף פשיטת רגל, ווינברג החליט להפוך לחבר של רוזוולט. והוא המשיך להיות חבר של הנשיאים בהמשך.

"אבל התהליך הגיע לשיא עם בחירתו של הנשיא קלינטון ביו"ר גולדמן רוברט רובין לשר האוצר (בשנים 1995–1999). רובין, ואחרים מגולדמן, היו האנשים שגרמו לוול סטריט לתמוך בקלינטון, מה שעזר לו להגיע לבית הלבן. בספר הזיכרונות שלו קלינטון כתב כמה התרשם מרובין. היה להם קשר מאוד חזק. תחת קלינטון, יחד עם לארי סאמרס, ששימש כסגנו של רובין והתמנה לשר האוצר אחריו, רובין קידם את הדה־רגולציה של המגזר הפיננסי" - מהלך שיש הטוענים כי זרע את זרעי המשבר של 2008 - "כמו גם את הניסיון להגביר את התחרותיות הגלובלית של ארה"ב".

את אותה מגמה המשיך, בממשל בוש, שר האוצר האנק פולסון, גם הוא מנכ"ל ויו"ר גולדמן לשעבר. יש הטוענים שהעובדה שממשל בוש הניח לליהמן ברדרס לקרוס בזמן המשבר הכלכלי הונעה, בין היתר, על ידי השאיפה לחסל את המתחרה של גולדמן.

גם פרינס עצמה עברה בגולדמן. כמו רבים ממבקרי עולם הפיננסים, היא בעצם אינסיידרית לשעבר, שהתפכחה וחצתה את הקווים. עד לפני 12 שנה היתה מנהלת בכירה שחייתה את צמרת המערכת הפיננסית מבפנים. "ביליתי 13 שנה בוול סטריט", היא מספרת. "אחרי תואר שני בסטטיסטיקה התחלתי כאנליסטית בצ'ייס בסוף שנות השמונים, ועברתי לליהמן ומשם לבר סטרנס, שם ניהלתי את מחלקת האנליסטים בלונדון במשך שבע שנים. ב־2000 עברתי לגולדמן זאקס וב־2001 עזבתי".

באופן כללי, מספרת פרינס, "בשנותיי האחרונות בוול סטריט ראיתי סביבי יותר ויותר סיטואציות בטעם רע. זה נבע, בין היתר, מכך שהתקדמתי בתפקיד, אבל גם מכך שהמצב באמת החמיר. אני זוכרת, למשל, עסקה מסוף שנות התשעים, כשהייתי בבר סטרנס, כשלבנק ישראלי נמכרה פוזיציה ללא שום נזילות. הבנק נתקע עם הפוזיציה הזו שאף אחד לא רצה לקנות, והבין את זה מאוד מהר. אני זוכרת שיו"ר הבנק הגיע עם העניין עד לצמרת בר סטרנס כדי להתלונן. בסופו של דבר, נדמה לי שהסוחר קנה את הפוזיציה בחזרה אבל בהנחה עמוקה. אני זוכרת איך זה הכעיס אותנו, שהסוחרים מוכנים להרוס ככה מערכות יחסים בעבור כסף".

מהי פוזיציה בלי שום נזילות?

"זה כמו שאמכור לך פרי מרקיב. עשר דקות מאוחר יותר את רואה שיש בו תולעים, רוצה להחזיר אותו, ואני אומרת 'לא'. אנחנו מתווכחות ובסוף אני מסכימה לקנות אותו ממך בחמישית מהמחיר שבו מכרתי לך אותו. זה פחות או יותר מה שקרה שם. זו רק דוגמה אחת, ואני מספרת לך עליה כי את מישראל. אבל ככל שעסקאות כאלה הפכו לנפוצות יותר בוול סטריט, היו פחות שיחות על לקנות בחזרה את הניירות. זה חלק מהסיבה שמדינות שלמות פשוט נדפקו, כשנאלצו לחלץ בנקים שלוו כסף כדי לקנות ניירות מגובי משכנתאות, ומצאו את עצמם גם עם הלוואה שהם צריכים להחזיר וגם עם ניירות ערך שלא שווים כלום. זה קרה להרבה מדינות אירופיות".

חידה מלאה חורים

 

בתחילת שנות האלפיים פרינס עזבה את וול סטריט, והתחילה לנסות להבין איך המערכת משפיעה על העולם ("כשאתה בתוך וול סטריט, אין לך באמת זמן לחשוב"). ב־2004 היא הוציאה את ספרה הראשון, “כסף של אנשים אחרים", שנכנס לרשימת הספרים הטובים של ה"אקונומיסט". מאז היא ממשיכה לחקור ולכתוב. הכתיבה שלה מלאה בביקורת, אבל פרינס מספרת שבתחקיר לספרה האחרון היא מצאה גם סיפורים אופטימיים: '"זה לא תמיד רק עניין של כסף. לפעמים מדובר גם ברצון להשפעה, כוח ואמון", היא אומרת על הקשר בין בנקאים לנשיאים. "הבנקאים והנשיאים עבדו ביחד, והיו זקוקים זה לזה".

"גיליתי למשל ששני בנקאים - ווינת'רופ אלדריץ' (בנו של אלדריץ' מקים הפד) שניהל את צ'ייס וג'יימס פרקינס שניהל את סיטיבנק - עבדו מאחורי הקלעים יחד עם פרנקלין רוזוולט כדי להפריד בין בנקים רגילים לבנקי השקעות. כלומר, ליצור את חוק גלאס סטיגל" - החוק שבוטל בזמן כהונת קלינטון. "היום זה מהלך שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין. תארי לך שג'יימי דיימון יגיד לאובמה: 'אני חושב שזה מה שאתה צריך לעשות כדי לשפר את יציבות המערכת הפיננסית'".

ולהם לא היה אינטרס?

"אכן היה להם מניע תחרותי - מורגן היה המממן העיקרי של מלחמת העולם הראשונה, ובשנות העשרים היה הבנק הקרוב ביותר לנשיאים, אז אלדריץ' חשב שזו דרך להעצים את הכוח של צ'ייס על חשבון מורגן. אבל הם גם האמינו, כמו הנשיאים טרומן, אייזנהאור ורוזוולט, שאם לבנקים האמריקאיים תהיה יותר יציבות פיננסית, זה יועיל גם לבנקים וגם לארה"ב".

מאז הזמנים השתנו. בעוד בעבר שררו בין הנשיאים לבנקאים קשרי קח ותן שהיטיבו עם שני הצדדים, היום הנהנים העיקריים הם הבנקים. "היום אין הדדיות", אומרת פרינס, "הבנקים האלה גדולים יותר מהמדינות. אין להם שום צורך או רצון להתאים את עצמם לצורכי הציבור או ליציבות כלכלית. יש להם הרבה יותר הון מלכל מדינה, והם יכולים להזיז כסף ממדינה למדינה בשבריר שנייה. והממשל גם לא מציב להם דרישות. בעבר הנשיאים העמידו תנאים. היום הממשל אומר: אנחנו נחלץ אתכם כשתצטרכו".

פרינס מדגישה שבעשורים האחרונים ההתנהלות בין וול סטריט וושינגטון הפכה להרבה יותר חשאית וזהירה: "עורכי דין ולוביסטים עוברים על הכל, וייתכן שלעולם לא נדע אילו דיונים התקדמו שם". מה שברור, היא טוענת, הוא שלא נעשה הרבה כדי למנוע את המשבר הבא. "מאז 2008 לא היתה רפורמה, היו הרבה דיבורים". לרפורמת דוד־פרנק, עליה חתם אובמה ושנחשבת לשינוי הרגולציה הגדול ביותר מאז השפל הגדול, היא קוראת: “חידה מלאת חורים שניקבו לוביסטים".

"יש הרבה מהלכים שאולי הוצגו כמיועדים לטובת הציבור, אבל למעשה נועדו לרכז את הכוח והכסף בידי מוסדות הבנקאות הגדולים ביותר. הבית הלבן ומשרד האוצר אפשרו לבנקים לגדול ולהפוך לריכוזיים יותר, בלי לתת דין וחשבון. הסיבה שהבנקים הפכו לכל כך חזקים היא שזה מה שהם רצו - והממשל בווושינגטון אפשר את זה".

אז אובמה לא שיפר את המצב?

"ממש לא. מגייתנר, דרך סאמרס, ואפילו יו"ר הפד ג'נט ילן, אובמה מוקף באנשים שדוגלים בפילוסופיה של תחרותיות אמריקאית וריכוז הכוח בידי הבנקים. זו המדיניות, ולא משנה מה הנשיא אומר. המעשים חזקים מהמילים".

קובעי המדיניות מקשיבים לביקורת שלך?

"דיברתי עם סנאטורים שמבינים את הבעיה ומנסים לקדם פתרון. ונכון שהיום מדברים יותר על החזרת גלאס־סטיגל. אבל הצמרת לא מקשיבה. היא מקשיבה רק לצד שחושב שבנקים גדולים זה טוב. אני לא מבינה את ההיגיון של זה, אבל הרבה אנשים טוענים כך, והמנהיגות בוחרת להקשיב להם''.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



13 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

11.
אל תתלהבו - אצלנו המצב יותר גרוע! בנק ישרעל והמפקח על הבנקים
שומרים על האינטרסים של החתולים והחתולות השמנות בבנקים. אצלנו אנשים\טייקונים מקבלים מאות מליוני ש"ח הלוואות בלי ערבות והולכים ומשחקים בכסף הזה מונופול. כשהם מפסידים אז לנו עושים תספורות. אצלנו ראש הממשלה דואג יותר לאיראנים מאשר לאזרחים שלו. להמשיך? אז גם כאן, אם אנחנו לא נשבור את הפוליטיקאים והבנקאים הם ישברו אותנו, למעשה כבר שברו אותנו!
29.05.14
לכל התגובות