אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
העולם שייך למבוגרים צילום: עמית שעל

העולם שייך למבוגרים

הגרושים שרוצים להשלים את החסר והנשואים שיוצאים פעם בשבוע: לאנשי חיי הלילה גילי קצנלנבוגן ועומר גרשון נמאס לגרד בשלוש לפנות בוקר אנשים מהרצפה, אז הם פונים בבר החדש ליאו לבני 40 פלוס

01.06.2014, 08:33 | גלי וולוצקי
"הקהל המבוגר הוא הקהל הכי טוב. כבר יש לו כסף, והוא לא בעניין של לתדלק אלא מחפש חוויה. הוא מוכן לשלם על דרינק טוב ואוכל טוב. זה הקהל שגדל בקולנוע אלנבי ובהמסגר 60, וזה הקהל שהכי בא לי עליו כרגע", אומר גילי קצנלנבוגן. "אני כבר לא בעניין של לגרד אנשים מהרצפה בשלוש בבוקר. עשיתי את זה מספיק".

כשקצנלנבוגן מסיים את סיבוב הנשיקות, הטפיחות על השכם והחיבוקים עם שלל הידוענים שהגיעו לערב ההרצה בליאו, הבר החדש שלו בתל אביב (נחלת בנימין 52, תל אביב), הוא מתיישב מולי ומחייך חיוך לאה. "נחמד לחזור לזה, אבל אני בונה על להיות כאן פעמיים־שלוש בשבוע, זהו. אני נרדם בעשר. אני סומך על עומר (עומר גרשון, שותפו - ג"ו) שיחזיק את הלילות. הוא עדיין מסוגל לבלות עד שלוש בבוקר ולקום למחרת בשבע כמו פנתר".

עומר גרשון וגילי קצנלנבוגן , צילום: עמית שעל עומר גרשון וגילי קצנלנבוגן | צילום: עמית שעל עומר גרשון וגילי קצנלנבוגן , צילום: עמית שעל

נראה כי קצנלנבוגן (51) נהנה מהפוזה של זקן השבט, זה שכבר אין לו כוחות לבלות במועדונים וכל מה שהוא רוצה בחיים זה דרינק קטן והביתה. ועדיין, מי שהעביר את שנות ה־20 וה־30 שלו בבניית סצנת חיי הלילה של תל אביב הוא כנראה לא אריה כל כך זקן כפי שהוא אוהב להציג את עצמו. הזיק בעיניים עדיין שם, וכך גם החושים החדים שגורמים לו, בערב הראשון להרצה, לראות את כל הפגמים ("הסאונד עוד לא מספיק טוב, הכיסאות עוד לא הגיעו, השירות, אנשים מחכים יותר מדי").

קצנלנבוגן וגרשון (40) הם שועלי לילה ותיקים. קצנלנבוגן התחיל את הקריירה ב־1989 בבר בלפור, ומאוחר יותר הקים את המסגר 60, רוזלינדה על החוף, קפה 61 וגת רימון, לפני שפרש לעשור במשרד הפרסום אדלר חומסקי. בדרך הוא התחתן, עשה ארבעה ילדים והתגרש.

כיום הוא חי עם הייטקיסטית שצעירה ממנו ב־15 שנה וממתג את עצמו בין השאר כקואוצ'ר לענייני זוגיות (שנותן את הייעוץ בחינם, "בשביל הנשמה"). גרשון נכנס לעסקי המועדונים בגיל 14, ומאז היה מעורב כמעט בכל מקום בילוי לוהט בעיר: ה־TLV, החתול והכלב, הסאבלט, זיזי ועוד ועוד.

ליאו, השבוע. "יש לנו קבלות ואין לנו בעיה לגייס משקיעים", צילום: עמית שעל ליאו, השבוע. "יש לנו קבלות ואין לנו בעיה לגייס משקיעים" | צילום: עמית שעל ליאו, השבוע. "יש לנו קבלות ואין לנו בעיה לגייס משקיעים", צילום: עמית שעל

רוחב לב בעייתי

בשנים האחרונות הפכו קצנלנבוגן וגרשון לצמד שתפקידו להרים ברים מנומנמים, כמו הבר של מלון בראון וזה של מסעדת אריה. ליאו הוא המיזם הראשון שבבעלות שניהם; לפי רשם החברות, קצנלנבוגן מחזיק 50%, חברת ריהוט הגן טרופיקזה שבבעלות שלמה צוברי 25%, וחברת דוד ויונתן שבבעלות מפקח הבנייה טוביה אובליזר 25%. לדברי קצנלנבוגן, אף שגרשון אינו מופיע ברשם החברות, הוא שותף בהסכם המייסדים.

"אנחנו כמו יזמי הייטק שמאחוריהם יש כבר כמה אקזיטים, יש לנו קבלות ואין לנו בעיה לגייס משקיעים", אומר קצנלנבוגן, שמוסיף שהוא וגרשון גם השקיעו במקום מכספם. "אנחנו מחויבים למקום לגמרי. בסוף זה עסק שצריך להרוויח".

לפני כשנתיים נכנס קצנלנבוגן כשותף במתחם האירועים התל־אביבי אביגדור, אך יצא מהשותפות לאחר כחצי שנה. מאחורי מה שהוא מגדיר "חילוקי דעות קונספטואליים" עמדו חילוקי דעות מהותיים בהרבה. אביגדור, שנפתח בידי קבוצה גדולה של חברים שבראשם ערן תדמור, תוכנן להיות מתחם אירועים ברוב ימות השבוע ופתוח לקהל הרחב בימי רביעי. עוד לפני הפתיחה התברר כי המודל, שהחבורה רקמה בעיקר כדי שיהיה להם היכן לבלות, אינו כלכלי בעליל. כחצי שנה לאחר הפתיחה קנה תדמור את חלקם של שאר השותפים ונשאר הבעלים היחיד, ומודל הערב הפתוח עם הנחות לחברים נזנח.

"גילי הוא אדם מקושר שיודע להביא אנשים, אבל מחלק הנחות ברוחב לב שיכול למוטט כל עסק", מסביר אדם שעבד עמו בעבר, "הוא מעולה בלהקים וליזום אבל פחות טוב בסיזיפיות של התחום. השאלה היא עד כמה יוכל להיות יציב ולהביא את הכסף יום אחר יום".

המבוגר האחראי

הקונספט של ליאו, "תל אביב של אז ותל אביב של היום", כפי שמגדיר אותו קצנלנבוגן, משקף את השותפות בין השניים, כשגרשון בתפקיד הצעיר הפוחז וקצנלנבוגן בתפקיד המבוגר האחראי. "ביחד", מסביר גרשון, "אנחנו חולשים על קבוצת גיל גדולה של בליינים, מ־20 עד 60 ומהמון תחומים".

אז איך מבלים בני 40 פלוס?

“יש כמה קבוצות", מסביר קצנלנבוגן. "יש את אלה שמתגרשים בגיל 40–50. הם יוצאים הכי הרבה, משהו כמו פעמיים־שלוש בשבוע, הם מרגישים צורך להשלים את מה שהפסידו ומגלים מחדש את העולם. זה נמשך שנתיים או שלוש ואז הם מתמסדים שוב. ויש את הזוגות הנשואים הבליינים, שיוצאים פעם בשבוע".

אתה עדיין מבלה?

"במסעדות ובברים כן, במועדונים כבר לא. מועדון הבלוק מלא ביום שישי בבני 40 פלוס, אבל על עצמי זה נראה פתטי. פעם הייתי מוריד חצי בקבוק וודקה לחימום, היום אני שותה צ'ייסר ולא מסוגל לפתוח את העיניים בבוקר".

אומרים שהקהל שלכם אוהב חינמים. איך מתמודדים עם זה?

"אם אדם בא בשביל לאכול בחינם, הוא לא יהיה אורח אצלנו. אבל אם הוא הזמין ב־500 שקל אז מוציאים לו צ'ייסר, אין שום בעיה. עומר ואני יודעים לתת לאנשים את ההרגשה שאנחנו מעריכים אותם כמו שהם מעריכים אותנו".

את הקומה העליונה, שבה יברמנו ברמנים תל־אביביים מיתולוגים כדוגמת דני שניידר, אמיר אינדיצקי ואדי ניומן, מכנה קצנלנבוגן "המסגר קשישים".

שניידר, שעבד כברמן בבר שלו ברחוב בן יהודה בתל אביב במשך 15 שנה, יושב עכשיו למטה על הבר עם בתו בת ה־12. הוא מזמין כוסית פרנה ברנקה ומספר שהיום הוא בקושי שותה. "חששתי מלעמוד שוב מאחורי הבר", הוא אומר. "בברים החדשים אין יותר תקשורת בין הלקוח לברמן, אבל הבנתי שגילי מעוניין ליצור משהו אחר בקומה העליונה. אני מקווה שיגיע לבר למעלה קהל שמחפש אינטראקציה ושיחות שטותיות עם הברמן".

"אנשים אוהבים להתרפק על נוסטלגיה", אומר קצנלנבוגן, "כשהם שמעו שאנחנו מביאים את הברמנים האלה זה זרק אותם אחורה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות