הון אנושי: בית התפוצות הסיני

הנחת אבן הפינה למוזיאון היהודי בחמישי בערב בבית התפוצות נחגגה תחת הרושם הכביר של מכירת תנובה לסינים ויציאתו של מותג ישראלי ענק לתפוצות. החבר'ה בבית התפוצות הסבירו לי שהמבנה יישמר והמוזיאון הוא למעשה מעין סידור מחדש של התצוגה הקיימת, שאליה התווספו נושאים חדשים כמו חקר האשה ביהדות וקורות העם היהודי מאז קום המדינה. הברושור שנמסר לי היה בומבסטי יותר, ונאמר בו ש"כל אחד מצומתי ההכרעה של התקופה המכוננת של הסיפור היהודי ימוקמו במוזיאון באזורי התכנסות ודיון, שבהם יהיה אפשר ללבן את פרשות הדרכים (ואת בעיות השעה) שעמדו בפני היהודים באותה עת ואת השאלות שהן מעלות בפנינו היום".

ליבון בעיות השעה הוא תחום התמחותי באירועים כאלה. ניגשתי לגד פרופר, שבעצמו מכר את המותג הכל־ישראלי שמשפחתו הקימה - אסם - לקונצרן בינלאומי, ושאלתי אותו על מכירת תנובה לסינים. הוא לא ממש הבין מה הבעיה: "זהבית כהן שיחקה אותה, היא עשתה סיבוב נהדר. מדובר באשת עסקים מצוינת. הרי אם היא לא היתה משביחה את תנובה ומציגה רווח היו אומרים שהיא כישלון. ממש כמו שאומרים היום על קרן מרקסטון". בהתאם לאכסניה, הוא גם ניפק תובנה מבוססת לאום: "בכל מצב יהיו מבקרים וצרי עין. קנאה זה בטבע היהודי".

מיד אחר כך פגשתי את איציק צאיג, מנכ"ל אסם, ואמרתי לו שעם כל הכבוד לסופרלטיבים להשבחת תנובה, מי ששילם את המחיר הוא הציבור, שהעלו לו את מחירי המזון. צאיג לא התבלבל: "מחירי המזון פה לא עלו באופן כה דרסטי והם גם לא מהגבוהים בעולם, וזה לפי נתונים שיש לנו מנסטלה העולמית". אמרתי לו שזה לא מתיישב עם התחושה כשמסתובבים בסופר וגם לא עם הצניחה בהיקף הצריכה של מזון, והוא אמר: "אני יכול רק להגיד לך שאנחנו באסם שמרנו על פרופורציות יותר מהמתחרים".

זה היה הזמן לפנות למתחרה, ובתזמון מדויק צעדה מולי עופרה שטראוס. ביקשתי ללבן גם איתה את סוגיית השעה, אבל היא הדפה אותי. "לא אתייחס למכירת תנובה", אמרה לי, "אבל לשטראוס יש מחיר, ואם הסינים ירצו תמיד יש על מה לדבר".

מי שהיה מוכן להתייחס, ואף לתקוף את העסקה, היה ליאוניד נבזלין, הפטרון והתורם הראשי לבית התפוצות. שאלתי אותו מה הוא חושב על מכירת החיסול של המדינה לסינים והוא לא היסס: "זה בעייתי בעיניי, כי החברות הסיניות נשלטות בידי השלטון הסיני שהוא מושחת עד היסוד".

מכאן העניינים התגלגלו מאליהם.

יונס נזריאן, המיליארדר ממוצא איראני שמרבה לתרום בישראל, היה מוטרד. "השקעתי הרבה מאוד כסף בקרן מרקסטון", אמר לי נזריאן, "אתה יכול להגיד לי מה בדיוק קרה שם, לאן הלך הכסף שלי?". הוחמאתי מהידע שהוא מייחס לי ועניתי שמן הסתם חלק ניכר מהכסף שלו מימן את שכרם של המנכ"לים והיו"ר, ושאם היו שואלים אותי הייתי אומר להם בזמן אמת שאסור לשים שקל בסטימצקי, אבל הם לא שאלו. "בביקור הזה בארץ אני עומד לדבר איתם ולנסות לפתור שם את הבעיה", המשיך נזריאן לחלוק איתי. "אני מאוד מקווה שזה לא ייגמר כמו עם נוחי דנקנר, שהוא בחור טוב רק שהוא לא ידע איפה להשקיע את הכסף".

בסוף כל משפט בעברית באירוע גאלה יושב נוחי דנקנר. ומיד אחריו מגיע ליאון רקנאטי. "אני לא מכיר את הבעלים החדשים של אי.די.בי, אבל החברה כבר ירדה מגדולתה", אמר לי רקנאטי, והוסיף הרגעה אישית: "דנקנר לא יישאר חסר כל. אני בטוח שהוא ימצא עבודה. הוא בחור טוב בסך הכל".

בחורים טובים כולנו, בשלב הזה התכנסנו יחד על הדשא מול הבניין, שם נערך הטקס הרשמי. רקדנים ורקדניות פיזזו בבגדים לבנים, והראל סקעת גם. אירינה נבזלין־קוגן בירכה את הנשיא שמעון פרס - שלעתים אני תוהה אם אין לו כפיל שמאפשר לו להיות בכמה אירועים בו בזמן - ואמרה שתחנות חייו של פרס שזורות בחלק מתקומת העם היהודי. אחר כך העניקו לנשיא יצירת קלף ועליה אילן היוחסין של משפחתו.

משתמו הנאומים חיפשתי בעיניי את האיש עם המעדר והבלוק והמלט, אבל אז גיליתי לתדהמתי שבעידן שבו סמלים מקומיים נמכרים לסינים, את אבן הפינה למוזיאון יהודי חדש מניחים על מכשיר אייפד. שיהיה במזל.