צילום: אם סי טי
למי, למי יש יותר כבוד?
המורשת של שניים מהשחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק עומדת לעוד מבחן
רגעים אחרי שסן אנטוניו ספרס ניצחו את קליבלנד קאבליריס בגמר ה-NBA ב-2007 טים דאנקן ולברון ג'יימס נפגשו מאחורי הקלעים והתחבקו. דאנקן אמר ללברון: "זו הולכת להיות הליגה שלך עוד מעט". דאנקן דייק: ב-7 השנים מאז ג'יימס זכה בארבעה תארי MVP, הופיע בארבעה גמרים וזכה בשתי טבעות. "אני מעריך את זה שנתת לנו לזכות השנה", צחק דאנקן ולברון גם.
ביום שישי לפנות בוקר השניים הללו יפגשו שוב במשחק הראשון בסדרת הגמר של ליגת הכדורסל של צפון אמריקה. הפרס: מורשת מכובדת יותר לזוכה.
קראו עוד בכלכליסט
לראשונה מאז 1998, גמר ה-NBA מציג שחזור של העונה שקדמה לו. אז, לפני 16 שנים, הייתה זו שיקגו עם מייקל ג'ורדן שהשאירה את יוטה מאחור בפעם השנייה ברצף. הפעם סן אנטוניו ספרס תנסה לנקום במיאמי היט ובלברון ג'יימס על ההפסד אחרי סדרה מרתקת בת שבעה משחקים בעונה שעברה. ההיט מצדם מחפשים הכרה רשמית, סטטיסטית, כאחת הקבוצות המפוארות בהיסטוריה. כן, ממש כך. הגמר הזה יהיה הרביעי שלהם ברצף (רק הפרנצ'ייז השלישי בהיסטוריה שרושם הישג כזה, אחרי הסלטיקס והלייקרס), והם מחפשים אליפות רביעית בסך הכל (זכו כבר בתואר ב-2006, בלי לברון, והפסידו ב-2011 לדאלאס) ושלישית רצופה.
כל דבר בעונה האחרונה כאילו התנקז לסדרה הזו, לרי-מאץ' הזה. זו הייתה עונה שבה אינדיאנה התפוצצה בחודשים הראשונים, עונה שבה לא מעט קבוצות במערב עשו קולות של מועמדות אמיתיות לתואר. אבל גם עונה שבסופו של יום התחושה האמיתית שעולה ממנה היא שגם הספרס וגם ההיט לא עשו יותר מדי כדי להישאר הטובות ביותר. מיאמי אפילו ויתרה על המקום הראשון במזרח, במין מחווה לפייסרס של "קחו את זה אתם, כי מה זה משנה". הספרס שעטו בקלילות למאזן הכי טוב בליגה. הן נפגשו פעמיים העונה, כל אחת ניצחה די בקלות בביתה. האם למיאמי יש שוב תשובות לשלושת הגדולים של הספרס? האם לברון, ווייד, ובוש עדיין רעבים? האם הספרס יתאוששו מההפסד בשנה שעברה, שהם בעצם טוענים שרדף אותם עונה שלמה, ויצליחו להשיג אליפות חמישית?
עד כמה משמעותי יתרון הביתיות של הספרס בסדרה?
משמעותי, אבל לא יותר מדי. מעבר לעובדה שמיאמי לא עשתה העונה עניין מהמיקום שלה, לא ממש נאבקה כדי לגזול את יתרון הביתיות מאינדיאנה, והעלימה אותו כלא היה בגמר המזרח, יש סיבה נוספת לכך שהביתיות קצת מאבדת מערכה בגמר הזה. לראשונה אחרי 30 שנה, סדרת הגמר הזו תתקיים במתכונת של 1-1-1-2-2. שני משחקים בטקסס, שניים בפלורידה, ואז לסירוגין, עד משחק שביעי בטקסס אם יהיה בו צורך. זה שינוי חשוב. סדרות גמר בעשורים האחרונים שוחקו במתכונת של 2-3-2, כשהסטטיסטיקה הכי ידועה הייתה העובדה שכמעט אף קבוצה לא מצליחה לנצח את שלושת המשחקים בבית שלה. הפעם למיאמי לא יהיו שלושה משחקים כאלו (למרות שהיא מהבודדות שכן הצליחו לנצח שלושה משחקי בית רצופים בסדרת גמר). עוד נדבך חשוב של השינוי הזה: הקבוצה שתוביל 2:3 תוכל לסגור סיפור בבית שלה בכל מקרה, ולא כמו בעונה שעברה, אז הספרס הובילו 2:3, אבל נסעו לשני משחקים במיאמי והפסידו את שניהם. כל הדברים האלו יכולים לחלחל אצל הספרס, ככל שהסדרה תתקדם.
עד כמה חשוב מצב הקרסול של טוני פארקר?
הכי חשוב שיש. פארקר ישב על הספסל בכל המחצית השנייה ובהארכה של המשחק השישי מול אוקלהומה. זה היה משחק צמוד לכל אורכו ולמרות שגרג פופוביץ' ידע שבכל מקרה יהיה לו עוד משחק ביתי לסגור את הסדרה, הבחירה שלא לסכן את פארקר במשחק קריטי חושפת בדיוק את מה שפופוביץ' חושש ממנו. גמר בלי פארקר, ואתם יכולים לשכוח מכל מה שכתוב כאן למעלה, וכתוב מכאן בהמשך. זה סיפור אחר לגמרי, וזה סיפור שכתוב עליו 'מ-י-א-מ-י', בענק. מעבר ל-17 נק' ול-6 אס' שפארקר רושם במשחק, מדובר בטונות של ניסיון וביצים שהוא יביא איתו למעמד כזה. אין לו מחליף, פופוביץ' יודע את זה.
האם זו תהיה סדרת הגמר האחרונה של לברון ג'יימס במיאמי?
קליבלנד, ניו יורק, ולכו תדעו אולי לוס אנג'לס. ללברון ג'יימס יש אפשרות לצאת מחוזהו במיאמי בסוף העונה, והשמועות משתוללות. מסידור כדורי הדראפט כדי לתת לקליבלנד בחירה ראשונה, ולהציע ללברון חבורה צעירה ומוכשרת ואפשרות לתקן את הרושם מאותה 'החלטה' לנטוש את אוהיו, ועד הסיבה האמיתית להבאתו של פיל ג'קסון לתפוח הגדול, כדי לשכנע את ג'יימס לבוא לשוק הכי גדול ומרכזי בליגה, כזה שמשווע לשחקן ברמתו, כשזה שיכול להפוך אותו לאל עלי אדמות. לברון, כמובן, לא מתראיין בנושא, לא מגיב לענייני החוזה שלו, ובאופן כללי מספר כמה הוא מרוצה מהחיים, וכמה ההיט זה "פרנצ'ייז היסטורי". יכול להיות שאליפות שלישית ברציפות עם הקבוצה, כשהוא יודע שריי אלן, שיין באטייה, דוויין וייד וכריס בוש יוכלו לתת לו הרבה פחות עזרה בשנה הבאה, היא בדיוק התמריץ שהוא צריך כדי למצוא אתגר חדש.
מי יהיו האקס פקטור בשתי הקבוצות?
השתיים מכירות אחת את השנייה כל כך טוב, שקשה לראות מתכון אמיתי להפתעה. השלישיות הגדולות – פארקר, דאנקן וג'ינובילי, מול לברון, ווייד ובוש – עושות את שלהן כבר שנים, ורק הופעה הירואית או לחלופין, חלשה להחריד של חוליה אחת בשרשרות האלו, יכולה להשפיע על גורל הסדרה. בכל זאת, שחקן מחליף שיעשה את ההבדל בכמה דקות, במשחק אחד, יכול להיות משמעותי מאין כמוהו. בספרס בוודאי מודעים לנתון המבטיח, שמראה שמתוך 26 המשחקים שבהם דני גרין קלע 3 שלשות או יותר, הם ניצחו ב-25. גם במיאמי בוודאי מודעים לנתון הזה. אצל ההיט היציבות של כריס אנדרסון, שיכול לברוח עם דאבל-דאבל מתחת לראדר בכל משחק, ובעיקר היכולת שלו לשמור על דאנקן, תהיה קריטית. עוד אקס פקטור אפשרי נמצא בעמדת המאמן, פופוביץ' הוא גאון שחתם את שמו באותיות ברזל בהיסטוריה של הליגה הזו, וזה למרות שאריק ספולסטרה כבר לא צריך להתנצל על מקומו בפני אף אחד. לפופוביץ' יהיה קשה להפתיע כאן, ואם כבר, אולי דווקא יריבו יוכל לשלוף איזה שפן מעניין שלא ראו ממנו, אם דברים לא ילכו כמתוכנן.
מה יקרה למורשת של טים דאנקן בעקבות הסדרה הזו?
לדאנקן כאב העונה. הזיכרון של משחק מס' 6 בגמר האחרון, עם השלשה ההיא של ריי אלן, הציק לו. אחרי שזכה בשבוע שעבר שוב בגמר המערב (הפעם הראשונה אגב שסן אנטוניו מעפילה לגמר פעמיים ברציפות), הוא הודה כמה זה יושב עליו: "להצליח להתרכז כך במשימה, אחרי שברון הלב של העונה שעברה, זה מדהים. אנחנו שוב בגמר, ואנחנו מתרגשים. צריך לנצח עוד 4 משחקים, והפעם נעשה את זה. אנחנו מאוד שמחים שזו מיאמי שוב". דאנקן לא מתבטא כך בדרך כלל, אבל זו מחובתו, ממרום 38 שנותיו, לנטוע את הביטחון הזה בחברים שלו, שרובם היו שם במשחק 6 בעונה שעברה, ורגש הנקמה מדגדג להם באצבעות. וגם הפחד להיכשל שוב. דאנקן נוטע את הביטחון הזה כרגיל ערב ערב גם על הפרקט, תמיד שם כשצריך אותו. הוא רשם העונה מספרים נהדרים, גם אם הם ירדו במעט (15 נק' ו-9.7 ריב' למשחק, לעומת 17.8 ו-9.9 בעונה שעברה). את התואר הזה הוא רוצה כמו שהוא לא רצה תואר בעבר, אף אחד מהארבעה בהם זכה. אבל הלחץ לא באמת קיים, לא אמור לשתק אותו או להכריע אותו. לא יקרה כלום למעמדו כאחד הפאואר-פורוורדס הטובים בהיסטוריה, אם הוא שוב יפסיד לשחקן הכי טוב בעולם. אין לדאנקן שום דבר להוכיח, חוץ אולי מלעצמו.
ומה יקרה לזו של לברון ג'יימס?
ג'ורדן לא הפסיד מעולם סדרת גמר, לברון הפסיד כבר שתיים. אז שום דבר לא יקרה למעמדו של לברון כשחקן השני הכי טוב בהיסטוריה, אם הוא יפסיד את השלישית.
והימור בבקשה
הלב רוצה סן אנטוניו ב-7, שיהיה מרגש ומותח. הראש אומר מיאמי ב-6.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה