צילום: אוראל כהן
אמריקה, מסע התבגרות
חמישה ימים באמריקה הפראית עם בני הבכור שהולך ומתבגר שם, בשעה שגם אני מגלה שאינני הופך צעיר מיום ליום
רק אחרי שאני נוחת באמסטרדם אני מתחיל להירגע מעט. עד לטיסת ההמשך יש לי ארבע שעות המתנה בנמל תעופה עצום שהוא למעשה שביל ארוך ומתפתל של דיוטי פרי, קילומטרים של שוקולד ובשמים ואלכוהול ומסעדות מפוברקות ונעליים מעץ ופקעות צבעונים שאין מהם מילוט.
בדרך כלל אני אוהב המְתנות בדד בנמלי תעופה. המזוודה שכבר נשלחה לדרכה מותירה אותך ללא משא, תרתי משמע, אחראי רק לעצמך שצומצם למינימום האפשרי, תיק גב ודרכון, אזרח העולם שהגלובוס הוא ביתו והיעד עוד לפניו וכל אפשרויותיו פתוחות ומתעדכנות על לוח הטיסות, והוא ניצב, באופן חריג בתוך שגרת החיים המונוטונית, מול הרפתקה שסופה טרם נכתב.
חדוות ההרפתקה מתוארת בדיוק מופלא בידי טולסטוי, כשהוא גורם לאולֶנִין, גיבורו הצעיר של הרומן "הקוזאקים", לדמוע מתוך התרוממות רוח ולמלמל מילים נטולות פשר מתוך אהבת עצמו ואופטימיות שמציפה אותו כשהוא משאיר מאחור את עולמו המוכר ומטפס לכרכרה שבה יתחיל את מסעו אל הלא־נודע בקווקז. תעוזה שמבדלת אותך מהכלל היא מתכון מוצדק לאהבה עצמית, וכשאני יושב עכשיו עם כוס קפה לצד אחד משולחנות ההסבה בסחיפהול אני מבין לגמרי את החדווה של אולנין, אלא שלצערי אינני שותף לה עוד. אינני שש לדרך כפי שהייתי בעבר. למען האמת, למסע הזה אני יוצא לחוץ כפי שלא הייתי כבר הרבה מאוד זמן.
כלפי חוץ אני מייחס את זה לאמריקה העצומה שממתינה לי ולצורך לאלתר בפעם הזאת את נתיב הטיול המשותף עם בני תוך כדי תנועה. אבל למעשה חששותיי נובעים מכך שאני עומד לאסוף מביתו בווירג'יניה ילד מתבגר בן 14 וחצי עם חשקים שאינני מכיר טוב מספיק והעדפות שלבטח השתנו מאז ביקורי הקודם אצלו לפני שנתיים, ומנקר אצלי ספק גדול אם חרף אישורו המוקדם אכן יש לו סבלנות למסע פסטורלי עמוס נופים מהממים אבל נטול אינטרנט וילדים בני גילו, אחד על אחד עם אביו בשמורת טבע בתולי לאורך פסגות שמורת שננדואה, ואינני יכול לנבא מראש איזו קרבה תתפתח בינינו לאורך חמישה ימים אינטנסיביים, וממילא אין לי עדיין ניסיון של ממש במינון הראוי של קרבה בשלב הזה של ההתבגרות.
בשני הביקורים הקודמים היה ביתה של אחותי בקיימברידג' יעד מוגדר שהכתיב גם את כיוון המסע וגם את אופי הבילוי. אלא שהיא ומשפחתה שבו לארץ, ועכשיו אני נדרש לנווט את עצמי באמריקה שהיא אינסופית בגודלה, וככל שהאפשרויות בלתי מוגבלות כך גם החששות שלי. בניגוד לעבר, אני מתקשה לבחור מראש את אתרי העצירה ולקבוע נקודות יעד. במהלך השבועות שלפני המסע אני מוצא את עצמי בטריטוריה לא מוכרת לי, מהוסס, נטול ביטחון עצמי, חווה בדמיוני בעיקר תקלות ותסריטי בלהה, עד שבסופו של פרק הכנה ארוך אני יוצא למסע כשרק שני ימי הטיול הראשונים תוכננו ונקבעו מראש.
ועכשיו, כשהדיילת מכריזה על תחילתו של הבורדינג, אני בודק בפעם החמישית שהדרכון במקומו בכיס המאובטח, ופותח שוב את רוכסן התא הפנימי בתרמיל הגב לוודא שעותק כרטיס הטיסה לא נשמט, וממשש את חגורת הכסף לווידוא אחרון, רק כדי להבין בחיוך חמוץ ממבוכה פנימית שההססנות שהיתה אמורה כבר להתפוגג בשלב הזה ממריאה איתי לוושינגטון.
בג'יפ שרנדי מחברת ההשכרה מעניק לי בטובו - שדרוג לא צפוי ומתאים להפליא לאופי הטיול - אין כונן דיסקים. מדובר במכונית חדשה לגמרי, פאר תעשיית הרכב האמריקאית עם מיטב השכלולים, שמתכנניה פשוט לא סברו שיש עדיין אנשים שצורכים מוזיקה באופן הזה. חמישה ימים אחר כך אגלה שהמפגש עם האין חריץ לדיסק היה תמציתו הסימבולית של המסע הנוכחי.
המסעות הללו, בהפרשים של שנתיים, הם תולדה של המעבר של בני עם גרושתי ומשפחתה החדשה לארצות הברית לפני יותר מארבע שנים. אחרי הפעם הראשונה כתבתי בקצרה כיצד הביקור תרם להגדרתי כאבא. אלא שאז הייתי מלווה בבני השני וכולנו היינו תחת ההנחה האופטימית שכל העסק זמני. בפעם השנייה, שעליה כתבתי באריכות, הפנמתי בצער שלמעשה מדובר בפרידה ארוכה ושאצטרך ללמוד לחיות כשביני לבין בני מפריד אוקיינוס ופערי תרבות גדולים מני ים שרק ילכו ויתרחבו. הפרק הנוכחי עוסק בהתבגרות. אלא שמה שהתחיל כמבחן ליכולתי להתמודד עם התבגרותו שלו, הפך במהרה לכזה שעוסק בהתבגרותי שלי.
הבנתי את זה כשהחזרתי בבושת פנים את הדיסקים - אהוד בנאי מותאם מרחבים וטום ווייטס מותאם אמריקנה, אלוהים מה חשבתי לעצמי - לתיק שבמושב האחורי של הג'יפ. הקונסרבטיביות המוזיקלית על גבי אמצעי אחסון לא רלבנטי הוחלפה על ידו בזריזות וללא היסוס בפופ אמריקאי מעודכן. הרבה "Wiggle" של ג'ייסון דרולו זרם מאותו רגע ואילך דרך האייפון של הילד היישר למערכת הסטריאו של הג'יפ, באקט שבמהותו ראשיתה של העברת שרביט בין־דורית.
קשה לתאר את הפער שנפער בין היכרותו והבנתו את אמריקה שלעומקה אנחנו נוסעים עכשיו לבין אלו שלי. אמריקאית הפכה לשפתו הראשונה, עד שהוא יודע לדייק גם את האנגלית וגם את הנימה ולהתאים אותן לכל סיטואציה. האינטונציה שלו כשאנחנו מבקשים המלצות מהריינג'ר אפור המדים בשמורה שונה לגמרי מזו שבאמצעותה הוא מזמין מהמלצר טבעות בצל בדיינר שאנחנו אוכלים בו בערב הראשון (שהגיעו לבסוף, חרף הדיוק בשפה, כשהן דבוקות זו לזו בצורת קובייה נוטפת שמן ובגודל של שער הניצחון, עד ששנינו ויתרנו על הניסיון לגבור עליהן).
כשאנחנו נדרשים להעביר שעה עד תחילתו של סרט ומשוחחים על לימודיו והתיכון שימשיך בו אחרי הקיץ, הוא מופתע לגלות שאינני מודע כלל ליריבות המיתולוגית בין אוניברסיטת פלורידה לזו של פלורידה סטייט, ולא שמעתי על ה־Gator Haters שמעבירים את חייהם בשנאה לספורטאים של פלורידה. אחרי שאני מצליח למקם בחשאי בראשי את פלורידה על מפת אמריקה, אני מבין ששורשיה של תרבות העומק האמריקאית כבר נקלטו אצלו, והוא יונק מהם בלגימות ענק את המידע הדרוש לו כדי להתייצב על אדמתו החדשה.
וכך, בהדרגה, אני נסוג לאחור ומציב אותו בפרונט של יחסיי עם האמריקאים. כדי לחסוך ממנו אי־נעימויות אני שולח אותו לדבר במקומי במקומות שדורשים את הבנת הקודים הפנימיים של עשה ואל תעשה. אני נעזר בו כדי לנווט במערכת הכבישים המפוארת סביב עיירת מגוריו, שבנויה תחת האקסיומה שכל בית בפרבר זכאי לכל הפחות למסלול דו־נתיבי שיוביל אליו. אני משתמש בחוש הכיוון שלו כדי לאתר את סניף הוולמארט האזורי, שבו אעצום לרגע עיניים, אשכח מסדנאות היזע ומהיחס המחפיר לעובדים, וארכוש לי חולצת הזעה בחמישה דולר ובתחושת ניצחון.
לשפל תחתית אני מגיע עם העניין של הכסף הקטן. בנעוריי, לאחר שמרידור החליף לירות בשקל, סבתא שלי היתה מציגה בפניי ערימה של המטבעות החדשים והמבלבלים כדי שאבחר מתוכם את הנכונים לתשלום. 30 שנה אחר כך, מול הקופאית ממוצא הודי, אני מוצא את עצמי מבלי משים עושה את "התנועה" הזאת, של להפוך את הארנק ולשפוך מתוכו לתוך כף היד הקעורה ערימת מטבעות שהצטברה בו, כדי שבני והקופאית המשועשעת יצרפו מהם את הסכום הנכון לתשלום.
אכן, חלק מהעניין טמון בכך שטרם הפנמתי שאני כבר נדרש למשקפיים לטווחים קצרים של קריאה - בהמשך הטיול כבר ייתלה זוג על צווארון חולצתי באקט מבוגר כשלעצמו - אבל אילו הנסיגה שלי לאחור היתה רק תולדה של רוחק ראייה לא הייתי מטריח אתכם.
הדברים מסתדרים טוב יותר כשאתה רואה דוב. זה קרה בסוף היום הראשון בפארק הלאומי שננדואה. כבר היינו בדרך חזרה ללינת הלילה כאשר כתם שחור בצד הדרך גרם לנו לחזור ברוורס מהיר, רק כדי לגלות במרחק 20 מטר מהכביש את בעל החיים המרשים הזה, חופר לעצמו מתחת לרקב העלים נדלי ענק ולועס בנונשלנטיות פרוטאינים מהטבע. למוד שמורות טבע ישראליות שמציעות בעיקר שפני סלע זערוריים ונמרים שכבר נכחדו, אתה ניצב נפעם מול החיה השחורה העצומה ומלאת ההוד. במשך דקה קצרה אנחנו מנסים לאמוד אם הבעת פניה לשלום או לקרב, עד שאנחנו מבינים שאיננו יודעים לקרוא הבעות פנים של דוב ומעזים לצאת מהרכב ולצמצם טווח בזהירות, צעד אחר צעד, כדי לצלם טוב יותר ולקרב את ההתרגשות.
לטבע האמריקאי, על מרחביו האינסופיים וירוק העד שלו, יש עוצמה כמעט בלתי נתפסת. שננדואה היא שמורה קטנה בקנה מידה מקומי, מקטע של כ־200 ק"מ מרכס האפלצ'ים, אבל כשאתה נוסע על ה־Sky Drive שעובר לאורך קו הרכס מצפון לדרום בסוף האביב המקומי, כל מה שאתה רואה מימין ומשמאל מלוא העין הם יערות מלבלבים, עמקים מוריקים, שמים כחולים, וחוזר חלילה. מהסיבה הזאת ככל הנראה, אינספור שמות מטופשים, אזכורים לעידן האינדיאני, ונתוני גובה מדויקים מבקשים לעשות בעבורך סדר באינסוף. וכך, אוחזים מפות קטנות, אנחנו מטפסים ברגלינו במלוא המרץ על פסגת "סטוני מן" שעליה נאמר שהיא מתנשאת לגובה 4,011 רגל והיא שנייה בגובהה בשמורה, ממוקמת קצת דרומה מ־Pinnacle Overlock (3,320 רגל), בואכה פסגת Old Rag (3,268 רגל) הפופולרית מאוד. למחרת נרד ברגל אל ה־Rose River, בואכה מפלי ה־Dark Hollow, במסלול יפהפה ומוצל ונקי, חמושים באולרים חדשים שקניתי מבעוד מועד שבאמצעותם אנחנו מחדדים לעצמנו חניתות ומבהילים מטיילים שוחרי שלום.
אלה רגעים של הנאה צרופה ופורצת שגרה, שבהם אתה מבין היטב את התועלת שטמונה בטיסה של 9,000 ק"מ ואתה מוצא שכר לעמלך ולחרדותיך. כשאנחנו מגיעים לבקתת השינה, שאין בה טלוויזיה או אינטרנט אלחוטי אלא רק עוד מהנוף המרהיב שהולך ומחשיך והופך לאפלולית רומנטית מותאמת זוגות, אנחנו נפרדים שוב. הוא בוחר להתמזג אל תוך האינסטגרם של חבריו ולשגר להם עדויות מצולמות ואילו אני שוקע שוב בקורותיו של אולנין. אבל היי, הוא עוד מעט בן 15. אתה לא אמור לצפות ליותר מזה.
בביתי בישראל אני מגדל את אחיו, מתבגר בראשית דרכו, והתהליך מתרחש לנגד עיניי באלכסון מתון יחסית ותוך יכולת להתבונן בו ולהתאים את עצמי. אצל הגדול, במרחק, השינויים מבחינתי מתרחשים בקפיצות ענק של חודשים בין פגישה לפגישה ושנתיים תמימות בין גיחה אמריקאית שלי לזו שאחריה. ההתאמה שלי מורכבת יותר, ומן הסתם גם שלו אליי, שאינני נהיה צעיר יותר והאנגלית שלי עלולה להישמע חצצית והתמצאותי במילוי דלק בתחנות האוטומטיות אמנם דורשת דקה או שתיים ויכולת ספירת המטבעות שלי מוגבלת והעדפותיי המוזיקליות יכולות להרוג. בלי מילים, בדיוק על הפער הזה אנחנו מנסים לגשר לאורך הימים המשותפים. וזה קשה דווקא משום ששנינו יודעים שבקרוב הזמן שוב יאזל.
בחלוף יומיים, כבר הרחק מהשמורה, אנחנו יוצאים בבוקר לדרך אחרי לילה מסויט במוטל Super 8 עלוב מהסוג שבסרטים אמריקאים זונות נופחות בו את נשמתן מאוברדוז, בלבה של עיירה קשוחה העונה לשם פרונט רויאל, שבגלל הממוריאל דיי שחל באותו יום אפילו בה לא ניתן היה למצוא חדר ראוי בשום מלון. אנחנו מדלגים על "ארוחת הבוקר" המפוקפקת ונכנסים נרגנים וזעופים לג'יפ כדי לברוח מהר ולמצוא מקום ראוי לארוחת בוקר.
בדיינר שאנחנו נוחתים בו לבסוף בעיירה מרשל, זקנה בת 80 מזמינה לעצמה כוס קולה בגודל מפלצתי שתלווה את ארוחת הבוקר שלה. מסביבה יושבים אמריקנים מקומיים בגדלים מבהילים ומעל הכל מרחפת טלוויזיית 42 אינץ׳ שמשדרת את ערוץ הקניות שבו מוכרים בלנדר־מיקסר־קוצץ סלט במכשיר אחד, ואינך יכול שלא לתהות מה עושים באמריקה עם המכשיר הפלאי הזה משום שעד עכשיו, בשום מקום שהגישו בו אוכל, לא בחרו לצעוד בנתיב שבסופו מונח ירק טרי על צלחתך.
ודווקא התעקשנו, במרשל הקטנה, לאתר את המסעדה המקומית ולדלג על מקדונלד'ס וסאבוויי ו־KFC שחוסמים בגופם את הכניסה לכל העיירות כמעט, רק כדי לגלות שגם כשאתה 50 ק"מ בלבד מוושינגטון, בירתו המעודכנת קולינרית של העולם החופשי, תוכל להזמין בדיינר המקומי רק ערימות של כולסטרול בשילובים שונים של האם־בייקון־ביצים־תפוחי אדמה־מיונז, ולקנח בפנקייק בעובי אנציקלופדי שמגיע כאשר ערימות החמאה כבר הומסו עליו שמא תיחלש ותוותר - וכל שנותר לך הוא להוסיף לו סירופ בטעם מייפל שאין בו רכיב טבעי אחד לרפואה.
ככל שאתה מעמיק לתוך אמריקה האמיתית כך שכבות החמאה מעמיקות גם הן, אבל בסופו של דבר אתה נאלץ להודות שזה אפקטיבי, כי מהדיינר אנחנו יוצאים מחויכים כמו שני אמריקאים אחרי משחק בייסבול, וסוגרים מראש על שני לילות במלון מפנק שבו המצעים נקיים והמים במקלחת זורמים מכמה כיוונים בו זמנית ובארוחת הבוקר, כך יתגלה לנו, אפילו יימצא מלפפון.
סטייק אנגוס עצום מכסה את הצלחת שלי במסעדה שאנחנו סועדים בה את ארוחת הערב האחרונה לפני הפרידה. הוא מגיע ורוד כמעט לגמרי, ואחרי שאני נוגס מעט אני מבין שאם אמשיך לאכול לא אוכל לקום למחרת בבוקר לטיסה. אני מבקש מהמלצרית לעשות אותו עוד קצת, אנחנו מדסקסים את מידת הוורוד הרצויה, ולבסוף האנגוס חוזר שחור וצלוי כמו תפוח אדמה שנשכח במדורת ל"ג בעומר. בעיניה של המלצרית המנומסת להחריד אני מזהה שהיא מבינה, ואחרי שיחה קצרה היא אכן יוצאת שוב לדרך בלי ליצור אצלי רגשות אשם וחוזרת עם סטייק חדש לגמרי, הפעם עשוי כראוי.
בתום הסאגה אני שואל אותו אם הבכתי אותו, והוא מודה שכן. אני עונה לו שזה חלק מהתפקיד של אבא, ושגם אני הבטחתי לעצמי לעולם לא להביך את ילדיי בפרהסיה כפי שהביכו אותי הוריי עד שהבנתי שזה בלתי אפשרי ומוטמע לתוך הגדרתי כהורה. אני אומר לו שדברים מסוימים אכן ייחרתו בזיכרונו כמבוכות איומות, לעתים בצדק ואין לי בעיה עם זה, אבל אחרים יכולים להפוך בכל זאת למורי דרך קטנים, מבוססי ניסיון, שיכוונו אותו כשיגדל. למשל, להחליף סטייק מבאס בארוחת פרידה חגיגית מהבן שלך. הוא מתקשה להסכים.
בלילה אני מתהפך על משכבי, קצת בשל האנגוס, קצת בשל המחשבות על מה שעברנו. בטלוויזיה שאני מדליק עוברים לרצף של פרסומות ארוכות שבהן דוחקים באמריקאים שעוד מלקקים את פצעי משבר הסאב־פריים לקנות עוד ועוד דירות. בנק צ'ייס, למשל, ישמח לאשר לך משכנתא באמצעות אפליקציה בסלולר, כי "עכשיו הזמן לקנות בית". אחרי שיהיה לך בית, אתה פשוט חייב לעצמך מכסחה ידנית חשמלית מטורפת שאין כמוה כדי לגזום את הדשא בכל זווית שתחלום עליה בזמן שהשכן שבחצר ממול נאבק במכסחה המיושנת שלו עד שהוא מתייאש אל מול המצלמה, וכמובן גם שואב אבק חשמלי ידני ממש מטורף שיודע לירוק על הכתם ולהעלים אותו בשנייה, בזמן שזאת עם המגב המיושן לידך מתאמצת ומתאמצת וכלום לא מתנקה לה עד שגם היא מתייאשת בפרהסיה. מזל שמיד אחר כך מגיעה פרסומת ל־Humira, שממש מקלה את הסימפטומים של דלקת פרקים. הבית המטופח הוא שוב המלך באמריקה הלבנה, ותרופות לטיפול בתסמינים של התבגרות מעולם לא נטשו את כס המלכות.
למחרת, כשאני מחזיר אותו הביתה לפרוור שלעולם לא אוכל להבחין בין בתיו, יש לנו זמן לעוד משחק כדורסל אחרון, אחד על אחד, במגרש החניה שמול המחסן. הוא גבוה הרבה יותר מבביקורי הקודם ואימוני הכדורסל המיוחדים שהוא עובר הפכו אותו לחזק יותר, כך שאני נהנה פחות מהיתרונות הפיזיים שהיו הבסיס לניצחונותיי בעבר, עד שאני מובס לבסוף בנקודה.
אנחנו נפרדים בחיבוק, כרגיל, ובדרך לשדה התעופה - GPS, משקפיים, תשלום מהוסס בכניסה לכביש האגרה - אני מהרהר במידת הרלבנטיות שתישאר לי וביכולת שלי לשמור איתו על תקשורת טובה, כזו שתגרום לו לרצות להמשיך להיגרר אחריי ברחבי אמריקה גם בעוד שנתיים. אני מתקשה לקבוע עד כמה ההיסוס בתשובתי לעצמי נובע ממגבלות המרחק הפיזי, ועד כמה הוא תולדה של פערים שנפערים משחר ההיסטוריה, בין נער מתבגר לאבא שגם.
20 תגובות לכתיבת תגובה