אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
חלקיק אלוהי מחפש תומך צילום: אי פי איי

חלקיק אלוהי מחפש תומך

שנתיים אחרי גילוי הבוזון היגס, מאיץ החלקיקים הענק בסרן מנסה להצדיק את קיומו ולקושש מימון ממדינות במשבר. מסע בעקבות המיליארדים אל בטן האדמה, ממלכתם של העוסקים במדע לשם מדע

20.06.2014, 19:18 | שאול אמסטרדמסקי, סרן, שוויץ

1. מצאתם כבר את החלקיק האלוהי, מה אתם רוצים עכשיו?

במובן מסוים, הדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לקרות לפיזיקאים ב־CERN, מרכז המחקר הגדול בעולם לחקר פיזיקת חלקיקים, הוא למצוא את הגביע הקדוש של הפיזיקה - את החלקיק האלוהי. כי אחרי שהם גילו אותו, ביולי 2012, וגם אישרו את העניין סופית חצי שנה אחר כך, בתום כמעט 50 שנות חיפושים, מה עוד נשאר? האנטיקליימקס היה חייב לבוא. פתאום הפרויקט הזה הרבה פחות מעניין את העולם, והרבה פחות כסף מושקע בו. קצת כמו מה שקרה לתוכנית החלל האמריקאית אחרי הנחיתה על הירח, שהשיגה את המטרה בעיקר בכך שהקדימה את הרוסים.

עכשיו המרכז של סרן נסגר, אבל זו סגירה זמנית, לצורך שנה וחצי של שיפוצים. רגע לפני, בסוף אפריל, הגעתי לשם עם עוד כעשרה עיתונאים ישראלים, בארגון ובמימון האקדמיה הלאומית למדעים. בבליץ של 72 שעות, שיכנו אותנו בתאי שינה משונים שמזכירים את "ישנוני" של וודי אלן, ומשם לקחו אותנו אל בטן האדמה, למקום שבו החלקיקים מתנגשים זה בזה בעוצמות אדירות, למרכז השליטה של מאיץ החלקיקים הגדול בעולם, למקומות שבהם בני אנוש מותחים עד הקצה את יכולת ההבנה האנושית ואת הטכנולוגיה שמאפשרת להם לעשות זאת.

אחד הגלאים בניסוי אליס במאיץ החלקיקים במרכז סרן, שוויץ. עולה יותר ממיליארד דולר בשנה, ומעכשיו גם 60 מיליון מישראל, צילום: אי פי איי אחד הגלאים בניסוי אליס במאיץ החלקיקים במרכז סרן, שוויץ. עולה יותר ממיליארד דולר בשנה, ומעכשיו גם 60 מיליון מישראל | צילום: אי פי איי אחד הגלאים בניסוי אליס במאיץ החלקיקים במרכז סרן, שוויץ. עולה יותר ממיליארד דולר בשנה, ומעכשיו גם 60 מיליון מישראל, צילום: אי פי איי

והאמת? זה מפעים. אותה התחושה שחוויתי מול החומה הגדולה בסין, לא מסוגל לתפוס איך בני אדם בנו דבר מופלא שכזה, הציפה אותי גם בסרן, בעודי צועד במנהרה מעגלית אינסופית, 100 מטר מתחת לפני האדמה. כי המרכז הזה הוא ההוכחה לכך שהאנושות מסוגלת לעשות דברים גדולים באמת, לא רק להילחם ולהרוס את עצמה. יותר מ־4,000 חוקרים ומדענים מרחבי העולם פועלים יחד, כמעין מוח קולקטיבי, בתוך סביבה מלאה חוטים על גבי חוטים שנמתחים לאינסוף במיליוני חיבורים בלתי אפשריים, מגנטים בגדלים מפלצתיים, תעלות, מחילות, מנהרות, מערות, מכלי חנקן נוזלי, מנגנוני בטיחות מורכבים, דלתות חירום עוכרות שלווה. סייבורג משוגע לגמרי שכבר עשרות שנים שקוע בחיפוש היקר והאקסטרווגנטי ביותר בהיסטוריה אחר חלקיק יחיד, שלרובה המוחלט של האנושות כלל לא אכפת ממנו ומשאלות על קיומו או היעדרו.

זהו המתח שכל הזמן מלווה את סרן - המתח שבין התשוקה לחקור ולגלות, אפילו רצון לעשות מדע מטורף לשם המדע המטורף, להכרח הכפוי להסביר לעולם כל הזמן למה זה חשוב. ועל המתח הזה נסב הביקור כולו.

חלק מניסוי CMS בסרן. הגילוי של הבוזון היגס לא מספיק. עכשיו צריך לחקור אותו, להבין את התכונות והייחוד שלו, וזה קשה עוד יותר, צילום: רויטרס חלק מניסוי CMS בסרן. הגילוי של הבוזון היגס לא מספיק. עכשיו צריך לחקור אותו, להבין את התכונות והייחוד שלו, וזה קשה עוד יותר | צילום: רויטרס חלק מניסוי CMS בסרן. הגילוי של הבוזון היגס לא מספיק. עכשיו צריך לחקור אותו, להבין את התכונות והייחוד שלו, וזה קשה עוד יותר, צילום: רויטרס

כבר ביום הראשון, לדוגמה, חלף זמן קצר מאוד מתחילת ההרצאה של פרופ' עילם גרוס ועד שהתייחס לפיל שבחדר: "השאלה שאני שומע הכי הרבה בקשר לעבודה שלנו כאן בסרן היא 'למה אכפת לנו מכל זה? מה אפשר לעשות עם זה? איזה יישום יש לזה? כמה כסף אפשר לעשות מזה?'. באחד העיתונים בנורבגיה אפילו שאלו פעם אם בעקבות זה אפשר להוזיל את מחיר הבירה".

גרוס, איש מכון ויצמן ואחד משלושת הישראלים הבכירים ביותר שמעורבים בפרויקט בסרן, המשיך מיד לתשובה הנחרצת: "האמת היא שזה לא מזיז לי. כי המדע שאנחנו עושים מונע מסקרנות. אם כל החיים שלנו היינו עושים רק מדע יישומי היינו עדיין מאירים עם נרות. הם היו אולי נרות מאוד משוכללים, אבל הם היו נרות. רק בזכות זה שבמאה ב־19 באו (ג'יימס קלארק) מקסוול ואחר כך (מייקל) פאראדיי ואחר כך מדעני המחשבים וקידמו את ההבנה של אלקטרומגנטיות, ואחרי עשרות שנים באו אנשים שפיתחו יישומים למדע הזה - רק בזכות זה יש לנו למשל אינטרנט. סקרנות מביאה לידע, ולכן אני נושא את ההרצאה הזאת. כי אנחנו צריכים את העזרה שלכם להסביר לעולם שהידע לא נגמר, ושצריך להמשיך קדימה. ובשביל זה אנחנו צריכים מימון".

2. מאיפה יבוא הכסף? (מישראל, מתברר)

הבוזון היגס היה כל השנים החלק החסר במודל הסטנדרטי של הפיזיקה, זה שמסוגל לתאר את כל עולם החומר — החלקיק שמעניק את המסה לכל החומר בעולם. אחרי שעשרות שנים פעל בסרן מאיץ חלקיקים מדור ישן יותר, בשנות התשעים הוקם שם מאיץ החלקיקים הגדול והיקר בעולם, במנהרה טבעתית של 27 ק"מ מתחת לאדמות שוויץ וצרפת, שהובילה לגילוי ההיסטורי לפני שנתיים.

מנכ"ל סרן פרופ מנכ"ל סרן פרופ' רולף הוייר מארח את שר החוץ אביגדור ליברמן | צילום: אי פי איי מנכ"ל סרן פרופ

בניית המאיץ עלתה כ־6 מיליארד דולר, והפעלת מרכז המחקר, שעיקר פעילותו היא סביב המאיץ, עולה יותר ממיליארד דולר בשנה. זה הרבה מאוד כסף ששוכב שם באדמה, מאיץ פרוטונים במהירות שמגיעה הכי קרוב שאפשר למהירות האור, באנרגיה הגדולה ביותר שבני אנוש הגיעו אליה אי פעם (כזו ששררה חלקיק שנייה אחרי המפץ הגדול), במקום שהוא בעת ובעונה אחת החם ביותר ביקום (בנקודת ההתנגשות בין הפרוטונים) וגם הקר ביותר ביקום (סביב המגנטים העצומים שכל מטרתם היא להכריח את הפרוטונים להמשיך לנוע במעגל ולא "להתעופף" מחוץ לו).

בשלב החיפוש, לפוליטיקאים ולציבור היה קל יותר לקבל את העלויות האלה. אחרי המציאה, קשה יותר לשכנע שצריך להמשיך להשקיע רק לשם המדע. כי גם אחרי שהבוזון היגס בידינו נותרו עוד הרבה מאוד שאלות פתוחות: האם רק חלקיק אחד כזה אפשרי, או שיכולים להיות כמה בוזון היגסים שונים? מהן התכונות שמאפיינות אותו? מה יש לנו כאן בעצם?

מנכ"ל סרן - שהוא בכלל ארגון, לא רק מרכז מחקר, ראשי תיבות בצרפתית של המועצה האירופית למחקר גרעיני - פרופ׳ רולף הוייר הסביר לנו את העניין כך: "חשבו שאתם מכירים מישהו שיש לו אח תאום זהה. שניהם זהים לחלוטין מלבד פגם בדיבור שיש לאחד מהם. והנה אחד מהם מתקרב אליכם ממרחק. איך תזהו אם זה תאום אחד או אחר? רק אם הוא ידבר, נכון? אלא שהתאום הזה לא מרבה לדבר. מה תעשו?".

בשביל לגרום להיגס לדבר המדענים בסרן צריכים להגדיל מאוד את היקף ההתנגשויות המשמעותיות בין הפרוטונים שהם מאיצים זה אל זה. התנגשויות משמעותיות הן כאלה שבהן אפשר לזהות את ההיגס, וכדי ליצור אותן יש צורך באנרגיה אדירה - פי שניים ויותר מהאנרגיה הגבוהה גם ככה שמשתמשים בה היום בסרן. ולשם כך יש צורך בטכנולוגיה חדשה לגמרי, במנהרה של 100 ק"מ במקום 27 ק"מ ובמגנטים חזקים יותר.

שאלנו את הוייר כמה כל זה אמור לעלות, אבל הוא סירב לנקוב בסכום מדויק. ובכל זאת, אם המאיץ הנוכחי עלה 6 מיליארד דולר, המאיץ הבא יעלה יותר מ־10 מיליארד, והעלות השנתית כרגע היא כ־1.35 מיליארד. התקציב השנתי נשען על דמי החבר שמשלמות כל אחת מ־21 המדינות החברות בפרויקט, כל מדינה לפי גובה התוצר שלה. כך יוצא שגרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה הן המממנות הגדולות, שאחראיות לכ־55% מהתקציב. המשבר שהיכה בהן כבר הוביל לקיצוץ אחד, של יותר מ־300 מיליון דולר, ב־2010. מאז, כשחלק מהמדינות המממנות שקעו בחובות ומתמודדות עם אבטלת שיא, השאלה למה להמשיך לממן את המטרות המוזרות האלה נהפכה לבוערת עוד יותר. מבחינת אנשי סרן, מדובר במאבק תמידי על תקציבים, בתקשורת ועם מקבלי ההחלטות. המון עבודה, הפוליטיקה של המדע.

גרוס. "אנחנו צריכים את העזרה שלכם להסביר לעולם שהידע לא נגמר, שצריך להמשיך קדימה", צילום: עמית שעל גרוס. "אנחנו צריכים את העזרה שלכם להסביר לעולם שהידע לא נגמר, שצריך להמשיך קדימה" | צילום: עמית שעל גרוס. "אנחנו צריכים את העזרה שלכם להסביר לעולם שהידע לא נגמר, שצריך להמשיך קדימה", צילום: עמית שעל

לתוך הקלחת הזאת נכנסה השנה גם ישראל. בשנים הקודמות היא היתה משקיפה בסרן ושותפה פעילה, ומ־2014 היא שותפה מן המניין. הצטרפות בכלל, והצטרפות בשלב הזה, כביכול אחרי השיא, אינה מובנת מאליה למדינה שבה תקציב הביטחון הוא שואב אבק של כסף ציבורי וסדרי העדיפויות לרוב מוטים לטובת השקעה בדת ובמורשת ופחות לחינוך המדעי. ההצטרפות הזאת, מסביר פרופ' אליעזר רבינוביץ', פיזיקאי תיאורטי מהאוניברסיטה העברית בירושלים ויו"ר הוועדה לאנרגיות גבוהות באקדמיה הלאומית למדעים, כרוכה בדמי חבר שנתיים של כ־15 מיליון פרנק שוויצרי (כ־60 מיליון שקל).

מדובר בפחות מפרומיל מתקציב המדינה, אבל גם את זה היה צריך לקושש. אף אחד לא שש לזרוק סתם כך 60 מיליון שקל בשנה כדי לחפש חלקיקים בשוויץ. מחצית מהסכום (52%) מגיעה מהמועצה להשכלה גבוהה (דרך הוועדה לתכנון ותקצוב בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג); עוד 17% מגיעים ממשרד הכלכלה (שהאינטרס שלו בסיפור יפורט מיד); עוד 10% ממשרד ראש הממשלה; ועוד 7% מכל אחד ממשרדי החוץ, האוצר והמדע.

דמי החבר מיועדים למימון הפרויקט. אבל מלבדו, ישראל צריכה לממן גם את 49 המדענים ממכון ויצמן, הטכניון ואוניברסיטת תל אביב שעובדים בסרן ואת הציוד שלהם. הם צריכים תקציבי מחקר. אחרי שהמדינה כבר גירדה 60 מיליון שקל בשנה, לך תקבל ממנה עוד קצת בדיוק בשביל אותה המטרה. ובכל זאת, אחרי מסע שכנועים הצליח רבינוביץ' לחלץ תקציב תמיכה שוטף לחמש השנים הקרובות, 600 אלף דולר בכל שנה לפיתוח הגלאים במאיץ החלקיקים ועוד 600 אלף דולר לשנה לפיתוח רשת המחשוב הנדרשת כדי להתמודד עם המידע האדיר שהמאיץ מפיק. סך הכל כמעט 5 מיליון שקל נוספים.

רבינוביץ רבינוביץ'. קושש את דמי החבר של ישראל ואת תקציבי המחקר משלל מקורות | צילום: באדיבות המכון הישראלי ללימודים מתקדמים רבינוביץ

לכן כשפרופ' גרוס הלין בפנינו שהעולם מפסיק להשקיע בסרן, פרופ' רבינוביץ' הזדעק ומיהר לתקן אותו שהממשלה הישראלית דווקא מחויבת לפרויקט. אחר כך, כשביקשתי להבין מה בדיוק קרה שם, רבינוביץ' הסביר לגרוס וגם לי שכותרת בעיתון מהסוג של "הממשלה לא שמה מספיק כסף למאיץ החלקיקים" עלולה לגרום נזק רב, כי במקרה הזה הממשלה ראויה דווקא לשבח. זה היה רגע נדיר: אני לא רגיל לשמוע שבחים לממשלה ולנדיבות שלה, גם אם החשש הגדול להרגיז עורר אי־נוחות ברורה.

3. עד מתי צריך יהיה להצדיק את הפלא?

ביום האחרון שלנו בסרן נפגשנו לשיחות קצרות של אחד על אחד עם הפיזיקאים הישראלים הצעירים שעובדים שם - חלקם דוקטורנטים, חלקם בפוסט־דוקטורט, הדור הבא של המדע הישראלי. לכולם עיניים בורקות. אחד מחפש חומר אפל, אחר מחפש ממדים אחרים. בחיי. אני קם בבוקר ומקליד מילים בתוכנת מחשב, והוא מחפש ממדים אחרים. לא שהייתי רוצה לחפש חומר אפל, אבל אני בהחלט יכול לקנא באנשים שכל עולמם הוא התמודדות עם אתגר אינטלקטואלי בלתי פוסק, חצי מופשט, חצי פנטסטי.

המדענים הצעירים האלה עוד לא נגועים בפוליטיקה, עוד לא עסוקים בתקציבים. הם מתמקדים רק במדע שלהם. מגיעים לסרן פעם בכמה שבועות או חודשים, בונים גלאים, מחדשים תיאוריות, מבצעים אנליזות.

בן חמו. "אם מחר כולם יפסיקו לעשות את מה שאנחנו עושים פה, אף אחד בעולם לא ישים לב" בן חמו. "אם מחר כולם יפסיקו לעשות את מה שאנחנו עושים פה, אף אחד בעולם לא ישים לב" בן חמו. "אם מחר כולם יפסיקו לעשות את מה שאנחנו עושים פה, אף אחד בעולם לא ישים לב"

כששאלתי כל אחד מהם, בנפרד, למה לעשות את מה שהם עושים, הם בקושי הצליחו להבין את השאלה. ד"ר יאן בן חמו (44), מומחה לפיזיקה גרעינית וחלקיקית מאוניברסיטת תל אביב, אחראי על פיתוח הדור הבא של הגלאים. "יש לנו עכשיו גלאים שנמצאים בפיתוח כל כך ראשוני שאנחנו עדיין לא יודעים בכלל איפה נשים אותם", הוא אומר. "למה אנחנו עושים את זה? בשביל לעשות את זה. כלומר, אם מחר כולם יפסיקו לעשות את מה שאנחנו עושים פה, אף אחד בעולם לא ישים לב. זה לא כמו מישהו שמחפש תרופה לסרטן. זה לא ישנה למישהו אם יהיה חלקיק יותר או פחות. רוב האנשים ממילא לא מבינים מה אנחנו עושים. אבל משום שאנחנו עושים דברים שהם על קצה הטכנולוגיה, זה חשוב, כי אנחנו כל הזמן דוחפים את היכולת, מבחינת אלקטרוניקה ומחשוב".

אבל לא כולם מחויבים לתשובות בקו הזה. "מה זאת אומרת למה לעשות את זה? כי זה מדהים. זה מעניין בצורה בלתי רגילה", אמרה לירון ברק (30), דוקטורנטית ממכון ויצמן, חברת הצוות של פרופ' גרוס, שמבצעת אנליזות לבוזון היגס בניסיון להבין אם הוא יחיד מסוגו, "אתה מסתכל ויכול באמת לגלות משהו חדש. לראות דברים חדשים בעולם. להבין את הטבע. אם החלקיק שאני מחפשת קיים זה אומר שיש עוד הרבה דברים חדשים לחפש כי יש עוד חלקיקים חדשים. אני לא אגיד לך שזה בשביל שיהיה מגנט יותר טוב בהנדסה רפואית. ממש לא. אני לא עושה את זה בשביל הביי־פרודקטס. זה מחקר בשביל המחקר".

אבל מעל השכבה הצעירה, כל שאר המדענים במגננה. כאילו מישהו לחץ על כפתור ה"תצדיקו את זה מבחינה כלכלית בבקשה" ושכח לכבות. לאורך כל הביקור שלנו בסרן הקו הזה ליווה את השיחות עם המדענים הישראלים ועם בעלי תפקידים מהקמפוס עצמו: המדע שעושים כאן הוא אמנם מדע לשם מדע, אבל אפשר להפיק ממנו המון תועלות כלכליות. מעין ניסיון מאולץ להפוך דבר מה שנעשה לשם עצמו למשהו שאפשר להכניס לשורת הרווח.

פרופ' גיורא מיקנברג, אחד משלושת הישראלים הבכירים בסרן ומי שעומד בראש הצוות הישראלי לבניית הגלאים באחד ממוקדי הניסוי לאורך המאיץ, סיפר לנו למשל כמה ההשתתפות בסרן יכולה להועיל לתעשייה הישראלית. ראשית, הוא אמר, הכסף שמשרד הכלכלה השקיע בפרויקט חזר לתעשייה הישראלית, כי הוא ניתן בתנאי שרכיבים שונים ייקנו מחברות ישראליות. שנית, הוא הסביר כי חברות שמשתתפות בפרויקט - בין אם בציוד לבניית הגלאים ובין אם במתן שירותי ריתוך מתקדמים (מתברר שרק מספר קטן של מפעלים בעולם יודעים לספק שירותים כאלה, שניים מהם נמצאים בישראל - טל טכנולוגיות ריתוך ומרסקו טכנולוגיות) - צוברות ניסיון ומוניטין ומקבלות הזדמנות לפתיחת דלתות לשווקים חדשים.

ואם אלה עדיין לא סיבות מספיקות להמשיך להשקיע בפרויקט המטורף הזה, מיקנברג הוסיף, ודי בצדק, שהמדע שעושים בסרן דוחף כל הזמן לא רק את קצה גבול היכולת המדעית, אלא גם את קצה גבול היכולת הטכנולוגית והאלקטרונית, ובכך מביא לפיתוחים חדשים שיכולים בהמשך לשמש לדברים אחרים לגמרי. יש שתי דוגמאות עיקריות לדברים ש"יצאו" מסרן. למעשה, הן שתי הדוגמאות היחידות ולכן חזרו שוב ושוב לאורך כל הביקור: האינטרנט, שהומצא כאן לפני 25 שנה, ו־PET CT, מכשור רפואי לגילוי גידולים סרטניים. גם מהבחינה הזאת מאיץ החלקיקים מזכיר את המירוץ לחלל את והזינוקים האדירים שהוא הביא, תוך ספיגת ביקורת נרחבת על ההוצאות האדירות. אז בוזון היגס זה הירח החדש. כשחושבים עליו ככה, אפשר להתחיל להבין את הקסם.

תגיות

26 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

26.
האם יש קשר בין הפעלת המיתקן לבין התפרצות הר הגעש בפינלנד בסמוך למועד הרצת המיתקן.
לדעתי יש קשר עוצמת המגנטים במיתקן משכו מיטענים מהסביבה ויצרו את ההתפרצות הוולקנית. והאם יש השפעה על המגנטיות הדינמית של כדור הארץ . הגורמת גם לשינויים אקלימיים. משום שלדעתי הבל קשור אשמח להוכיח או לנסות ולהבהיר את הלנקג' למסקנותי.
גבאי יהודה , רחובות  |  19.04.16
23.
הייתי שמח לדעת מה הקריטריונים שלכם לסינון תגובות.
1. כמה עלו המעבדות של מקסוואל ופאראדי ? מכאן שאין קשר בין גודל התקציב לחשיבות המחקר. 2. למדען שהביא לפריצת הדרך הגדולה ביותר של המדע (איינשטיין) לא הייתה מעבדה (או לפחות רוב פעילותו לא התבססה על אותה מעבדה אם הייתה). 3. למה צריך את זה ? דומה לשאלה למה צריך את האולימפיאדה ? כי זה מעניין אנשים ! בשני הבדלים: האחד - שבאולימפיאדה רוב האנשים מבינים מה קורה. השני - התועלת לרמת החיים בתווך הארוך. 4. התמונה של ליברמן מתבונן במאיץ החלקיקים מזכירה לי את הסיפור הנודע על בגדי המלך החדשים.
יוסי , חיפה  |  21.06.14
לכל התגובות