מוזיקה לדור הנטוש

החלום: פסטיבל רוק בינלאומי בתל אביב. רבים ניסו בעבר, רבים ויתרו מראש. עלויות ההפקה, הקשיים לתפוס הרכבים גדולים בסיבובי הופעות באזור והמצב הביטחוני הרעוע הם רק חלק מהסיבות שמונעות מהחלום להפוך למציאות. רוקנרולר הראשון שנפתח אתמול (ג') בתרועה גדולה הציג ניסיון מבטיח למציאות חדשה בה זה אפשרי.

באצטדיון בלומפילד הופיעו במשך חמש שעות שלוש להקות רוק רועשות- UBK המקומית, דה הייבס משוודיה ופיקסיז האמריקאים. פיקסיז הגיעו לארץ אחרי ביטול טראומתי בעקבות לחץ אינטרנטי שנבע מתקרית המרמרה לפני 4 שנים, עוד תזכורת לסיכוי הנמוך להוציא הפקה כל כך מורכבת לפועל.

ההופעה של UBK היתה משובחת. הסרף רוק הים תיכוני של אורי בראונר כינרות ולהקתו חיבר מזרח ומערב באופן מושלם, מעורר תאבון לקראת המשך ערב גיטרות מלוכלכות בווליום גבוה. הבעיה היתה הקהל הדליל שהתפרס בין שני אזורי עמידה על הדשא ויציע, מזכירים שהקהל הטבעי של הלהקות הללו, ששיאן של כל אחת מהן בעשור שונה, לא יכול להרשות לעצמו להגיע בהמוניו כבר בשש בערב. עוד מכשול בדרך למימוש החזון.

דה הייבס פתחו חזק ומצוין, מסחררים עם צליל גיטרות שורט ומחוספס. נדמה שיש להם בסך הכל שיר אחד מכיוון שכל השירים שנוגנו היו דומים להפליא. זה לא מקרה שכמעט לא זכורים לי שירים ספציפים מההופעה שלהם- האלמנט המרכזי בהופעה המוחצנת של חמשת הגברים בחליפות הלבנות הוא הפלירטוט של הסולן פלה אלמקוויסט עם הקהל. פלה קפץ מהבמה ובחזרה, דיבר ארוכות בין השירים והציג את עצמו כדובר 15 שפות ושקרן, סיפר בדיחות נונסנס, זרק כמה מילים בעברית ובג'יבריש, ניסה לדרג את ההופעה ושאל את הקהל שאלות רטוריות מגוחכות כמו "אז מה בא לכם לעשות עכשיו?". Tick Tick Boom נמתח דקות ארוכות והשתלב בהצגת הלהקה שעשתה חשק לראות את פלה מנחה טקס. כל טקס. בשלב הזה האצטדיון החל להתמלא, אבל עדיין אפשר היה לתפוס בקלות עמדה קרובה לבמה.

הפיקסיז עלו בתשע ורבע, בהופעה שבאופן מסוים היתה כמעט הפוכה לזו של ההייבס. אמנם שתי הלהקות מנגנות רוק אלטרנטיבי שמבוסס על שתי גיטרות, בס ותופים, אבל נדמה שפה הדמיון מסתיים. הפיקסיז עלו לבושים בשחור ומעט לבן (לעומת הלבן עם מעט השחור של דה הייבס), בקושי זזו על הבמה (לעומת התזזיתיות של דה הייבס), ולא דיברו אל הקהל אפילו פעם אחת. בלי 'ערב טוב', בלי 'תודה'. ל'אנחנו כל כך שמחים סוף סוף להגיע לישראל' בכלל אין מה לדבר. הפיקסיז באו לעבוד, לא להשתעשע, ובהחלט נתנו עבודה. בחצי השעה הראשונה של ההופעה הלהקה נגנה 13 שירים, מסיימים אחד ולא מחכים שמחיאות הכפיים יסתיימו וכבר מתחילים את הבא.

ההופעה נפתחה ב-Bone Machine מתוך אלבומם 'סרפר רוזה', לקול קריאות של אצטדיון בלומפילד שבשלב הזה כבר היה מלא מפה לפה. אחד השירים האהובים של הלהקה, Hey, נוגן כבר בהתחלה, העביר צמרמורת בקהל המרוגש וגרם לסמארטפונים לעלות. נדמה שמחאות ברשת אודות המנהג המגונה לצלם כל רגע בהופעות עשו את שלהן, ויחסית להופעות שהתקיימו מוקדם יותר הקיץ נראו פחות מסכים מאירים בשדה הראייה.

הלהקה נשמעה מעולה, זהה ביכולות שהציגה לאלה שהציגו לפני עשר שנים בהופעה שלהם בבלגיה אותה זכיתי לראות.במקום הבסיסטית המיתולוגית קים דיל שעזבה את ההרכב לפני כשנה קיבלנו את פז לנצ'נטין, לשעבר בלהקות 'א פרפקט סירקל' ו'זוואן', שעמדה במשימה בכבוד. הרוב המוחלט בקהל הביע התרגשות בעיקר בשירים מהאלבומים 'סרפר רוזה' ו'דוליטל', ונדם כמעט לחלוטין כשנוגנו שירים מהאלבום החדש, שיצא בתחילת הקיץ.

אחד השיאים הגיע בדיוק שעה אחרי שהתחילה ההופעה, כשהלהקה ניגנה את ‘la la love you’ לקולו של המתופף דיוויד לאברינג במקום הסולן פרנסיס בלאק, השיר הראשון בהופעה שנמתח מעבר לאורכו המקורי, ולא נחתך במהירות לטובת השיר הבא. ההופעה הסתימה אחרי יותר משלושים שירים בפחות משעתיים עם הלהיט 'Where Is My Mind' שהרים את האצטדיון פעם אחרונה ביומו הראשון והמוצלח של הפסטיבל החדש. לא ברור מה הפורמט המושלם עבור פסטיבל רוק בינלאומי בתל אביב, אבל תודה לאל ולאנשים מאחורי 'רוקנרולר' שיש מי שעדיין שמנסה.

הפסטיבל נמשך גם היום (ד') עם ההופעות של סאונדגרדן, גוגול ברודלו ואלישע בנאי.

רגעים שנזכור

1. דה הייבס מציגים את הלהקה תוך כדי Tick Tick Boom. גיטרות קורעות ונונסנס דבילי.

2. פיקסיז שרים את Hey יחד עם בלומפילד המלא.

3. Where Is My Mind. סיום מושלם.