הכלכלנים כותבים: יבשת מחפשת נשיא

המאבק על זהותו של הנשיא הבא של הנציבות האירופית הולך ומתחמם. כמה ממנהיגי אירופה נצפו לאחרונה בסירה באגם בשבדיה, כשעל פי הדיווחים הם ניצלו את השיט כדי לדון בטרפוד מועמדותו של ז'אן־קלוד יונקר - המועמד המוביל לתפקיד.

ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון יצא בקמפיין נרחב שדורש להחזיר את ההחלטה על מינוי נשיא לנציבות לידי הממשלות במדינות החברות באיחוד האירופי.

תהליך בחירת נשיא לנציבות האירופית מתגלה כמאבק בין קול ההמון, כפי שהוא נשמע בתוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי שנערכו בחודש שעבר, לבין הדיפלומטיה הבין־ממשלתית של מאחורי הקלעים.

הסיבה למאבק היא השיטה המורכבת של הבחירות, שהביאה לכך שהסיכויים הגדולים ביותר לאיוש התפקיד לא נמצאים בידי האדם ש"ניצח" בבחירות.

לפני הבחירות הציגו כל אחד מגושי המפלגות האירופיות מועמד משלהם לנשיאות הנציבות האירופית.

מפלגת העם האירופית (EPP) הימנית־מרכזית — שזכתה ב־221 מושבים מתוך 751 מושבים בפרלמנט בבריסל — חברה למפלגות אחרות (ובהן סוציאליסטיות, ליברליות וירוקות) כדי לטעון שליונקר ישנה הזכות המוסרית להיבחר לנשיא הנציבות האירופית.  

מנהיגי הולנד (מימין), שבדיה, גרמניה ובריטניה, החודש | צילום: אי פי איי

אולם, אף שה־EPP זכתה ב־29% מהקולות בעוד הברית הפרוגרסיבית של הסוציאליסטים והדמוקרטים (S&D) זכתה ב־24% מהם, דווקא זו האחרונה יכולה לטעון לניצחון. הסיבה: המפלגות־הבנות שלה זכו במספר קולות רב יותר ברמה הלאומית. בסך הכל הצביעו 40 מיליון אירופים למפלגות המזוהות עם S&D לעומת 39.9 מיליון אירופים שהצביעו למפלגות המזוהות עם EPP. ההפרש זעיר, אבל עדיין קיים.

עניין של פרופורציה

חרף העובדה ששיטת הבחירות לפרלמנט האירופי היא פרופורציונלית וה־S&D זכתה לרוב קולות הבוחרים, הסיבה שמספר המושבים שלה בפרלמנט הוא קטן יותר היא פשוטה: המפלגות־הבנות שלה זכו ליותר קולות במדינות הגדולות יותר, שבהן נדרשים יותר קולות כדי לזכות במושב אחד בפרלמנט. מנגד, ה־EPP היתה פופולרית יותר במדינות הקטנות, שם ה"מחיר" של מושב בפרלמנט הוא נמוך בהרבה.

הדוגמה הקיצונית ביותר היא לוקסמבורג, מולדתו של יונקר. בנסיכות הזעירה זכתה EPP לכמעט 38% מקולות הבוחרים, לעומת 11% שהצביעו ל־S&D. למרות ההפרש המרשים על פניו, במונחים אבסולוטיים מדובר בפער של 52 אלף קולות בלבד. עם זאת, התוצאה הזו הביאה לכך ש־EPP קיבלה שני מושבים יותר מה־S&D בלוקסמבורג מכיוון שהמפתח למושב בלוקסמבורג היה 26 אלף קולות.

דוגמה קיצונית הפוכה היא איטליה, שם S&D זכתה ב־41% מהקולות, לעומת 22% של EPP. במונחים אבסולוטיים מדובר בפער של יותר מ־5 מיליון קולות, אבל הפער הזה היתרגם לפער של 14 מושבים בלבד לטובת S&D. באיטליה היו דרושים 370 אלף קולות כדי לקבל מושב בפרלמנט האירופי, יותר מפי 14 מאשר מספר הקולות שדרושים כדי לקבל מושב בלוקסמבורג.

ה"ניצחון" של EPP נזקף, אפוא, לעובדה שיחס הקולות הנדרש לקבלת מושב בפרלמנט האירופי משתנה באופן משמעותי ממדינה למדינה. קול בודד באיטליה (או במדינות גדולות אחרות) שווה הרבה פחות מאשר קול בודד במדינות קטנות.

המקרה הגרמני

בית המשפט לחוקה בגרמניה הסתמך על כך כאשר פסק דין שהוא נתן לאחרונה קבע (תוך שהוא מעורר מחלוקת) שיש להוריד ב־3% את אחוז החסימה הדרוש למפלגה בגרמניה כדי להיכנס לפרלמנט האירופי.

הרציונל של בית המשפט הגרמני היה שהבחירות לפרלמנט האירופי אינן בחירות אמיתיות, מכיוון שהעיקרון של "קול שווה לכל אזרח" אינו תקף בהן.

זוהי לא הבעיה היחידה בבחירות הללו מבחינה דמוקרטית. התוצאות האחרונות הראו עד כמה הן יכולות להשפיע על המפה הפוליטית של אירופה. יונקר הפך למועמד המוביל לנשיאות הנציבות בגלל סיבה אחת בלבד: הוא זכה לאמון המצביעים במדינות הקטנות, בשעה שהמשקל של הקולות נקבע דה פקטו בידי גודל המדינות.

מסיבה זו, הטענה שהפרלמנט האירופי יכול לייצג באופן ישיר את העמים של אירופה ושהעמים הללו נתנו ל־EPP מנדט למנות את מועמדה לנשיאות הנציבות האירופית היא משוללת יסוד מציאותי. ה־S&D היא שזכתה במרבית הקולות האירופיים, ולכן למועמד שלה, מרטין שולץ, ישנה הלגיטימציה הדמוקרטית להתמנות לתפקיד.

הכותב הוא מנהל המרכז לחקר מדיניות אירופית. פרוג'קט סינדיקט, 2014. מיוחד ל"כלכליסט"