וורן באפט נשאל בראיון לפני כמה שבועות האם לדעתו ארה"ב צריכה לייצא נפט או לשמור את הנפט לעצמה. התשובה שלו מבהירה בכמה מלים מה מקור כוחה של ארה"ב וגם מקור חולשתה. באפט ענה שלדעתו עדיף שארה"ב לא תייצא נפט, כי נפט זה דבר בעל ערך. במקום לייצא את הנפט שלה, באפט מציע שארה"ב תמשיך לייבא נפט ולשלם תמורתו בפיסות נייר. למה הכוונה?
ניקח לדוגמא את מדינת ישראל: כדי לייבא מכוניות, אלקטרוניקה, נפט גולמי ושאר מוצרים ושירותים, אנחנו צריכים מטבע חוץ - יורו, דולרים, יינים. וזאת מאחר ששותפות הסחר שלנו אינן מעוניינות לקבל שקלים כתשלום. בשביל להשיג מטבע חוץ (כדי לשלם עבור הייבוא) אנחנו צריכים לייצא - תרופות של טבע, אשלג מכיל, נשק מאלביט, למכור סטרט-אפים וכך הלאה. הנקודה החשובה, שיש להפנים אותה, היא שהיצוא שלנו מממן את היבוא שלנו. זהו למעשה תפקידו של סקטור היצואנים ברוב מדינות העולם - כלי למימון היבוא.
ארה"ב לעומת זאת פועלת בצורה שונה. אמריקה החלה לרשום גירעונות במאזן המסחרי (יצוא פחות יבוא) בשנות ה-70 ואלה התחילו לתפוח בצורה דרמטית בשנים האחרונות. בשנת 2013, ארה"ב רשמה גרעון עצום של 476 מיליארד דולר, סכום מעט נמוך מהעודפים של שתי היצואניות הגדולות בעולם - סין וגרמניה, ביחד. אם כך, כיצד האמריקאים מצליחים לאורך שנים לממן את הייבוא העצום שלהם ללא ייצוא מקביל? כיצד הם משיגים את המט"ח הדרוש למימון הייבוא?
התשובה היא כמובן שארה"ב אינה צריכה מט"ח. הדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, כלומר מרבית הבנקים המרכזיים בעולם מחזיקים חלק נכבד מהרזרבות של המדינות שלהם בדולרים. בנוסף, מרבית העסקאות הבינלאומיות, גם אלה שארה"ב אינה מעורבת בהם - נניח בין בריטניה לברזיל, נעשות בדולרים. ומאחר שהדולר הוא מטבע הרזרבה הבינלאומי, שותפות הסחר של ארה"ב מוכנות לקבל תשלום עבור המוצרים שלהם בדולרים ומוכנות להלוות כספים בריבית נמוכה מאוד לממשלת ארה"ב.
הדולר הגיע למעמדו הנכסף לאחר עשורים רבים שבהם ארה"ב הייתה המדינה העשירה ביותר בעולם, המלווה הגדולה בעולם, עם העודף המסחרי הגדול ביותר. כאמור, הדולר הוא עדיין מטבע הרזרבה הבינלאומי, אך ארה"ב היא צל חיוור של העבר. מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות היא כיום הלווה הגדולה בעולם, עם הגרעון המסחרי הגדול ביותר, עם עשרות מיליוני נתמכי סעד ועם תשתית יצרנית הרוסה.
ממשלת ארה"ב יכולה בתיאוריה לפצוח בתהליכים שיחזירו את כלכלת ארה"ב לתהילת העבר. תהליכים כאלה חייבים לכלול קיצוץ אגרסיבי מאוד של הוצאות הממשלה, העלאת ריבית שתאושש את בסיס החסכונות של הציבור ודה-רגולציה מאסיבית. אלה צעדים מכאיבים בטווח הקצר ואין להם תמיכה פוליטית וציבורית מינימאלית בארה"ב (או באירופה או בישראל).
ובחזרה לעצה של באפט לממשלת ארה"ב – המשיכו להדפיס דולרים ושילחו אותם לשותפות הסחר הפראייריות שלנו, שיישלחו לנו תמורת חתיכות הנייר האלה מוצרים אמיתיים בעלי ערך. מבחינה פוליטית ברור שזהו הנתיב הקל – אחרי הכול, מי רוצה לעבוד קשה אם הפראיירים מעבר לים ממשיכים לרצות דולרים.
אך לעצה של באפט יש חיסרון ברור, שכן ככל שהתהליך הזה נמשך, החוב של ארה"ב הולך ומעמיק, התשתית הכלכלית ממשיכה להיהרס וכמויות הדולרים עולות בהתמדה. ובינתיים יש סימנים המעידים ששותפות הסחר הגדולות של ארה"ב במפרץ הפרסי ובמזרח הרחוק מתכוננות ליום שאחרי – הן עושות מאמצים כבירים לגוון את הרזרבות שלהם ע" החלפת דולרים בנכסים אחרים, בין היתר בזהב. בנוסף, סין מנסה לבנאם (להעביר לשליטה בינלאומית) את המטבע שלה מתוך מטרה מוצהרת לשנות את הנוף המוניטארי העולמי.
ביום הדין, כאשר הפער בין מעמדו של הדולר לבין מצבה האמיתי של כלכלת ארה"ב ייסגר, החגיגה תגיע אל סיומה. הקטליזטור יכול להיות הרחבה מוניטארית חדשה, נתוני צמיחה מאכזבים או כל אירוע שלילי אחר. מה שבטוח זה שסגירת הפער היא בלתי נמנעת והיא תביא להתמוטטות הדולר ולהתמוטטות ברמת החיים של האמריקאים. או אז בנקים מרכזיים, שיישארו אז תקועים עם רזרבות ענק בדולרים שחוטים, יצטרכו לתת הסברים.
צילום: גיל דטנר
10 תגובות לכתיבת תגובה