התקציב לא יכול להמתין עוד

לפיד. הדרג המקצועי במשרד האוצר כבר עשה את שלו. עכשיו הגיע תור הפוליטיקאים, ואלה לא ממש זזים. ככה זה כשהחוק לא מחייב את נבחרי הציבור ללוח זמנים ברור | צילום: אלכס קולומויסקי

מסגרות התקציב הן שם קוד לעמודי התווך שתקציב המדינה נשען עליהם: מה תחזית הצמיחה לשנה הבאה, וכתוצאה ממנה מה תחזית הכנסות המדינה ממסים, וכתוצאה מכך מה צפוי להיות הגירעון והאם יש צורך להעלות מסים, ואם כן אילו מסים. כל זה אמור להיות כבר מאחורינו, פחות או יותר. ובכל זאת, הסיפור תקוע.

ככל הידוע, הדרג המקצועי במשרד האוצר כבר עשה את שלו. עכשיו תור הפוליטיקאים. ואלה, משום מה, לא ממש זזים. ככה זה כשחוק יסודות התקציב לא מחייב את נבחרי הציבור לשום לוח זמנים ברור (למעט הגשת התקציב לכנסת עד סוף אוקטובר), ולשום דין וחשבון לציבור על מה קורה עם גיבוש סדר העדיפויות הכלכלי־חברתי של הממשלה.

לפני כמה שבועות הכריז סגן שר האוצר מיקי לוי כי משרד האוצר מתכוון להקדים השנה את לוחות הזמנים, ולהניח את תקציב המדינה ואת חוק ההסדרים על שולחנה של הכנסת כבר בעת הפגרה, ככל הנראה בחודש אוגוסט.

בשביל שזה יקרה, הממשלה צריכה לאשר את התקציב כבר ביולי. חודש יולי מתחיל בעוד שבוע וחצי, מה שאומר שבתוך שבוע וחצי שני הפוליטיקאים הבכירים בממשלה — שר האוצר וראש הממשלה — צריכים להחליט. להחליט מה לעשות עם המספרים ומהם סדרי העדיפויות.

להחלטת הפוליטיקאים תהיה השפעה מיידית על היומיום של הציבור. לפי חוק, יעד הגירעון אמור להיות 2.5% מהתוצר, כלומר כ־25 מיליארד שקל, אבל באוצר מזמן מדברים על גירעון גבוה יותר, של כ־27.5 מיליארד שקל ויותר. בין היתר משום ששר האוצר עצמו פער חור של 2.4 מיליארד שקל בהכנסות המדינה (חור תיאורטי) כשהכריז על תוכנית 0% מע"מ לזוגות צעירים ברכישת דירות חדשות.

כדי לשמור על יעד גירעון נמוך בסדרי הגודל האמורים, ייתכן שיהיה צורך להעלות מסים. אבל שר האוצר וראש הממשלה אמרו כבר יותר מפעם אחת שהם לא מתכוונים להעלות מסים בשנה הבאה, ואולי היו אפילו רוצים להוריד מסים. מדיניות כזו תחייב להגדיל את הגירעון, מה שעלול להשפיע על הריבית שישראל משלמת על החוב שלה ועל דירוג האשראי שלה, ובאופן כללי על כמות הכסף שהישראלים של היום לווים מהישראלים של המחר.

תהיה ההחלטה של הדרג הפוליטי אשר תהא, הם בעיקר צריכים להתחיל לזוז ולקבל את ההחלטה הזו.

מלחמה על 8 מיליארד שקל

וזה רק צד ההכנסות בתקציב המדינה. האתגר בצד ההוצאות של התקציב לא פחות מסובך. מהו צד ההוצאות? זהו בעצם שם קוד להיקף השירותים הציבוריים שהממשלה נותנת לציבור. בצד ההוצאות לאוצר יש שתי בעיות. ראשית, תקציב המדינה אמור לגדול בשנה הבאה ב־8 מיליארד שקל ולא יותר. לשם השוואה, תקציב המדינה בשנת 2013 גדל לעומת 2012 ב־19.8 מיליארד שקל, ובשנת 2014 ב־11 מיליארד שקל נוספים. כלומר מלכתחילה המלחמה בין משרדי הממשלה השונים על התקציב היא מלחמה צפופה יותר מאשר בשנים האחרונות. וככל שהמלחמה צפופה יותר, כך הסכינים ארוכות יותר.

שנית, התקציב נמצא בחריגה. כלומר, ההחלטות שהממשלה קיבלה בשנה ומשהו מאז הקמתה, כמו גם החלטות שקיבלה הממשלה הקודמת, עולות הרבה יותר כסף ממה שלממשלה מותר להוציא בשנה הבאה. כמה יותר? תלוי את מי שואלים. לפי בנק ישראל מדובר בחריגה של כ־12 מיליארד שקל. לפי האוצר, שטוענים כי חלק מהנחות העבודה של בנק ישראל שגויות,החריגה קטנה יותר ועומדת על כ־10 מיליארד שקל.

הבטחות יידחו או יבוטלו

כך או כך, מדובר ב־10 מיליארד שקל לפחות ש הממשלה תצטרך לקצץ בשביל לעמוד בתקציב שמותר לה. כלומר, חלק מההבטחות שהובטחו לציבור יבוטלו, יוקפאו או יידחו עד דלא ידע. כאשר חלק מההבטחות הן קשיחות, כמו תוספות שכר למורים ולרופאים.

בקיצור, ברוך. לא סתם ברוך, אלא ברוך בחסות תקופת ה"שקט, יורים" שלאחר חטיפת הנערים לפני כשבועיים. האלמנט הביטחוני חשוב לא רק משום שהוא שינה לחלוטין את סדר יומו של ראש הממשלה ויתר חברי הקבינט (ושר האוצר ביניהם), אלא משום שהוא ישפיע על הדרישות התקציביות של משרד הביטחון. וחשוב מזה, הוא ישפיע על הנכונות של ראש הממשלה להוסיף תקציב לביטחון, דבר שישאיר למשרדי הממשלה אחרים פירורים לריב עליהם.

על אף חוסר הוודאות הביטחוני, ההחלטות האלה צריכות להתקבל. ראש הממשלה ושר האוצר לא יכולים לדחות יותר את ההכרעות הכלכליות. כל דחייה נוספת היא לא יותר מפחדנות פוליטית, מחוסר מנהיגות.