כואב, פיוטי, קסום

תיאטרון גשר מעלה את "נופל מחוץ לזמן" על פי ספרו של דויד גרוסמן, בעריכה ובימוי של יחזקאל לזרוב. זהו אתגר, מאחר שהעלילה אינה דרמטית במיוחד: ערב אחד קם איש ומודיע לאשה שמאז מות בנו אינו יכול לשאת את חייו, ויוצא ל"שם". הוא אינו יודע איפה זה "שם", אבל משוכנע שאם ילך ל"שם" יהיה "שם", ובכל מקרה כנראה קל יותר ללכת ל"שם" מאשר להישאר. כך הוא יוצא למסע עמוס געגועים אחר בנו האבוד, ומעתה הוא "האיש ההולך".

במסעו המעגלי, ההולך ומתרחב, פוגש "האיש ההולך" אנשים כמוהו, שהולכים בחיפוש אחר ילדיהם המתים, שנפלו מחוץ לזמן.

גרוסמן, ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה, כתב יצירה אישית כואבת ומרגשת, שזועקת את כאבו במילים ומתרחשת בזמן ומקום לא ריאליסטיים ונטולי סממנים הקושרים אותה לישראל.

תיאטרון גשר. מעלה באומץ רב את "נופל מעבר לזמן" על פי ספרו של גרוסמן | צילום: עמית מגל

לחוש געגוע פיזי

לזרוב, לדבריו, ניגש ביראה לגעת בפצע הפתוח שאינו שלו, ועבודתו מפעימה ומשלבת תבונה, כבוד למילה הכתובה ועבודת במה מהפנטת. משולבים בה מוזיקה נפלאה של קרן אן, תנועה ועיצוב חלל של לזרוב עם מיכאל קרמנקו, תלבושות של אלין לזרוב, תאורה של נדב ברנע ווידיאו ארט מצמרר שערכה שירה ארד.

לזרוב לוקח את הקהל פיזית אל אותו מסע של "האיש ההולך" ושל אלה שהולכים אחריו ומוליך אותו בין חללי התיאטרון לזוויות ומרחקים שונים של צפייה, ויש לכך משקל משמעותי בחוויית התיאטרון הכואבת, הפיוטית, הקסומה והעצובה. הוא "חש מחויב לגרום לקהל לחוש פיזית את אותו געגוע לאדם שנגדע ממך" (ציטוט מהתוכנייה). עם זאת, חלק מהקהל לא התחבר להולכה וטען שהוא מעדיף את צורת הצפייה המסורתית בתיאטרון, בישיבה. ראוי לְשַבח את תיאטרון גשר על התעוזה להעלות יצירה רב־תחומית שכזו, שאינה מאפיינת את התיאטרון הרפרטוארי. זו הצגה מאתגרת נפשית לצפייה, אך כזו שעשויה להפליא.

תבורי מרתק

ראוי לשבח גם את השחקנים כולם (דורון תבורי, ליליאן רות, מיקי לאון, אלון פרידמן, בר שדה, פאולו א' מואורה, נועה קולר, אלכסנדר סנדרוביץ', לופו ברקוביץ ורות רסיוק), שניגשו למשימה ביראת קודש והתמסרו לה בטוטאליות.

אין מילים לתאר את עוצמת משחקו של תבורי ("האיש ההולך"), שכל מילה היוצאת מפיו, כל מבט וכל צעד, מרתקים, מרגשים ומפלחים את הלב. הצגה שחייבים לראות כדי להבין.