אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"אני רוצה להחליף חומרים, לא להיות פס ייצור" צילום: עמית שעל

"אני רוצה להחליף חומרים, לא להיות פס ייצור"

המעצב התעשייתי ניר מאירי נותן לחומר להוביל אותו: הנברשת החדשה שלו התחילה בכוסיות שתילה חד־פעמיות, צמחה בעציצי פלסטיק ופרחה בעציצי חרס. עכשיו היא מוצגת בתערוכה שאוצרת חזאית הטרנדים לי אדלקורט

02.07.2014, 09:00 | טלי שמיר

ניר מאירי (35), מעצב תעשייתי

הפרויקט:

גוף תאורה מעציצי חרס בשם 19 Pots המוצג בתערוכה "קיפולים" במוזיאון העיצוב בחולון ובתערוכה "Forces of Nature" בגלריה גריק 19 בלונדון

פרויקטים קודמים:

בבל, סדרה של כלי הגשה מבמבוק וסיבית בהשראת אדריכלות בבלית; קוקוס, מנורות שולחן משלושה סוגי עצים, שנראות כמו יער קטן כשהן מוצגות יחד; מרין לייט, סדרת מנורות מאצות; סופת מדבר — סדרת מנורות מחול

סביבת עבודה:

מפעל לייצור מחסנים באזור התעשייה ויתקין

כלי עבודה:

מחרטה, כרסומת, חושף חוטים, מברג ומחשב

העציצים בדיוק הגיעו לסטודיו בכפר ויתקין, והמעצב ניר מאירי מוציא אחד מהם מקופסת הקרטון ומתבונן בו. "אלו עציצי חמר שחזרו מהתזת חול, תהליך שמוריד מהם את השכבה החיצונית ונותן להם מראה אחיד וטקסטורה גרגירית", מסביר מאירי כשהוא מסובב את העציץ בידו. עוד מעט יחבור העציץ הזה לעוד 18 עציצים כדי ליצור צורת פרח. הפרח יחובר לחשמל ויהפוך לגוף התאורה בשם 19 Pots, שאותו מאירי מציג בימים אלו בתערוכה "קיפולים" במוזיאון העיצוב בחולון, ובמקביל גם בתערוכה "כוחות הטבע" בגלריה גְריק 19 בסוהו של לונדון.

מאירי, מעצב צעיר שידוע בשימוש שלו בחומרים לא שגרתיים, מציג בשנים האחרונות את העיצובים שלו על במות מרכזיות ברחבי העולם, למשל בגלריות רוזנה אורלנדי ונילופר במילאנו, בסלון דה מובילה במילאנו (האירוע השנתי המרכזי של עולם העיצוב) ובגלריה מינט בלונדון. ב־2012 זכה בפרס העיצוב הנחשב CORE77.

ניר מאירי (35), מעצב תעשייתי, הפרויקט: גוף תאורה מעציצי חרס בשם 19 Pots המוצג בתערוכה "קיפולים" במוזיאון העיצוב בחולון ובתערוכה "Forces of Nature" בגלריה גריק 19 בלונדון, צילום: עמית שעל ניר מאירי (35), מעצב תעשייתי, הפרויקט: גוף תאורה מעציצי חרס בשם 19 Pots המוצג בתערוכה "קיפולים" במוזיאון העיצוב בחולון ובתערוכה "Forces of Nature" בגלריה גריק 19 בלונדון | צילום: עמית שעל ניר מאירי (35), מעצב תעשייתי, הפרויקט: גוף תאורה מעציצי חרס בשם 19 Pots המוצג בתערוכה "קיפולים" במוזיאון העיצוב בחולון ובתערוכה "Forces of Nature" בגלריה גריק 19 בלונדון, צילום: עמית שעל

הרעיון להשתמש בעציצים כבתי מנורה נולד לפני כשלוש שנים: "הזמינו אותי לתערוכה בנושא מיחזור בגני התערוכה", הוא מספר ומראה לי צילום על מסך המחשב שלו, "אז עשיתי שימוש חוזר במוצרים של משתלות". בעבודה המקורית בתי המנורה נוצרו מכוסיות שתילה שחורות שנצבעו בזהב בצדן הפנימי, ואליהן חברו טפטפות וצינור השקיה ששימש כחוט חשמל. "זה מאוד נחמד, אבל זה לא באמת שימושי", הוא אומר, "זה מתחמם ונשבר".

את בית המנורה הבא הוא כבר בנה מעציצים, אבל מפלסטיק: "הסתובבתי במשתלות וביקשתי עציצים משומשים, אחר כך ניקיתי אותם מהאדמה באקונומיקה", הוא מספר ומראה תמונה נוספת. "מה שטוב הוא שבעציצים האלה ישנם החורים של הניקוז, ובגוף התאורה הם משמשים לנידוף החום. כך שהם מגלמים את כל הפונקציות של גוף תאורה".

התערוכה קיפול שורש תערוכת "קיפולים" במוזיאון חולון, שבה מוצגת העבודה של מאירי, מנסה לגשר בין מסורת וחדשנות טלי שמירלכתבה המלאה

מפלסטיק עבר מאירי לעציצי החרס: "אני לא אוהב להשתעמם ולעשות את אותו הדבר שוב. יש פה עניין, למשל, בזה שהאור בעציצי החרס נופל אחרת מבפלסטיק: האור חם יותר, הטקסטורה מעניינת יותר והפרופורציות אחרות. זה יותר אלגנטי".

בעצם עכשיו כבר לא מדובר בעציצים ממוחזרים. מה הרעיון?

"זה שימוש ברדי מייד. יש פה משהו שנועד למטרה אחת ומשמש למטרה אחרת. טרנספורמציה".

למה דווקא 19 עציצים?

"כי זה יושב טוב מאוד מבחינה מתמטית, כדי ליצור את צורת הפרח".

שולחן העבודה במפעל. "אני נשאר אחרי שהפועלים מסיימים, כך שיש לי שקט", צילום: עמית שעל שולחן העבודה במפעל. "אני נשאר אחרי שהפועלים מסיימים, כך שיש לי שקט" | צילום: עמית שעל שולחן העבודה במפעל. "אני נשאר אחרי שהפועלים מסיימים, כך שיש לי שקט", צילום: עמית שעל

המוצרים יוצאים מתוך החומר

 

את התזת החול ביצע איש מקצוע שמתמחה בזכוכית, אבל את רוב העבודה הטכנית מאירי מבצע פה בסטודיו, באזור התעשייה בכפר ויתקין. זה לא סטודיו סטנדרטי: אנחנו עומדים בלב האנגר עצום, סביבנו רעש מחריש אוזניים של תעשייה כבדה, על הרצפה שבבי עץ ומתכת, ובאוויר נישאים אבק וריח תעשייתי. מאירי מסביר שזהו מפעל לייצור מחסני מתכת שאביו עובד בו כמתכנן מבלטים. מאירי הבן פשוט החליט להתנחל פה עם הסטודיו שלו: הוא חולק את המשרד עם אביו ומנצל את המכונות והידע המקצועי של אביו כדי לייצר את עבודותיו. "המכונות מיועדות למתכת, אבל אני משתמש בהן גם לעץ ופלסטיק", הוא מסביר.

את חלקי הנברשת, למשל, הוא מייצר באמצעות מכונות שמיועדות במקור לחלקי מחסן: את החורים מנקבת מכונה בשם כרסומת, ולפני כן המתקן המעוגל שממנו נתלית המנורה על התקרה ובתוכו עובר החיווט נוצר באמצעות מחרטה ("כשאומרים שצה"ל הפציץ מחרטה בעזה מתכוונים למכונה הזאת", מסביר לי מאירי האב, שעוזר לבנו לעבוד על המכונות; "אם מישהו מביא לי שרטוט של טיל, אני יכול להכין לו"). אחרי כן מאירי הבן חותך את כל חוטי החשמל לאורך הרצוי ומחבר אותם אל בתי המנורה ואל הלוסטרה קלמרה שבתוך המתקן העגול.

למדת חשמל בבצלאל?

"לא. אתה פשוט לומד את זה תוך כדי עבודה. זה לא מאוד מסובך".

בשלב הסופי מאירי מבקש מאביו להזיז את המלגזה ("צריך לזה רישיון") ולהרים את המזלג גבוה באוויר, כדי שיוכל לתלות ממנו את גוף התאורה ולחבר אליו את העציצים.

 , צילום: עמית שעל צילום: עמית שעל  , צילום: עמית שעל

מהספארי לבצלאל

 

גם שולחן העבודה שלו מצוי במשרד של המפעל. הקיר מעל השולחן מלא פתקי השראות, חומרים וסרטוטים, ועל המדפים עבודות קודמות וחלקי עבודות.

הרעש פה לא מפריע לך ליצור?

"תראי, גדלתי עם זה. להורים שלי היה מפעל מתכת כשהייתי ילד. חוץ מזה, אני מגיע לפה לרוב בסביבות שתיים, ובארבע העובדים במפעל מסיימים. אני נשאר עד שבע בערך, כך שיש לי שקט".

בשנתיים האחרונות העיצובים שלו נמכרים ברשת טולמנ'ס, ובחודש שעבר השיק בטולמנ'ס תל אביב קולקציה הכוללת כורסאות בד צבעוניות, מנורות לד עומדות, מנורות שולחן, שולחנות קפה ומדפים א־סימטריים. את גופי התאורה שלו יצר, פרט לעציצים, גם מחול, אצות, במבוק, סיבית ועוד. "העסק שלי מתנהל יותר כמו סטודיו לאמנות מאשר סטודיו לעיצוב", הוא אומר. "אני מייצר בכמויות קטנות, לפי הזמנה. אני מעדיף שלא לייצר בכמויות גדולות, כי כשאתה עושה את זה אתה הופך ליצרן של פס ייצור, ומצפים ממך לעשות דברים בכיוון אחד. אני לא רוצה להגביל את עצמי כמעצב: אני רוצה יום אחד לעבוד עם עץ, יום אחר עם שיש ויום אחר עם אצות. זה מה שמרגש אותי וככה אני תופס את המקצוע.

"בעבורי, החומר הוא העניין: אני אוהב לעבוד מתוך התכונות של החומר, הצבעוניות, הטקסטורות, התחושה. לכל חומר המגבלות והתכונות שלו, והלמידה הזאת מאוד מעניינת - בין אם מדובר בחומרים טריוויאליים או בחומרים פחות מוכרים".

מאירי במפעל, צילום: עמית שעל מאירי במפעל | צילום: עמית שעל מאירי במפעל, צילום: עמית שעל

מה בא קודם, הרעיון או החומר?

"זה קורה במקביל, פחות או יותר. אני לא מתחיל עבודה עם שרטוט סופי. אני בא עם כיוון, נוגע בחומר, ומתוך תהליך העבודה עם החומרים באים לי המוצרים הסופיים". הוא מראה לי למשל קליפת עץ שמצא ואותה הוא שומר על המדפים. "אני עוד לא יודע מה אני אעשה עם זה; בטח לא אציג את זה ככה. אבל זו השראה".

כדי להרהר ולחשוב על רעיונות חדשים הוא יוצא אל מחוץ להאנגר, לכיוון מערב, ושם יש עצים, שמים, "שקיעה הכי יפה בעולם", ובמרחק הליכה גם חוף הים וגשר הצבים של נחל אלכסנדר. "ההשראה העיקרית שלי היא הטבע", הוא מספר, "עד שלב מאוחר בחיי הייתי בטוח שאהיה זואולוג. מגיל צעיר היתה לי חיבה לטבע, עבדתי בספארי ועשיתי כל מה שצריך. אחרי הצבא יצאתי לטיול באפריקה. אבל תמיד ציירתי במקביל. איכשהו כשהגיע השלב של לימודים מצאתי את עצמי נוטה לכיוון האמנותי יותר מהזואולוגי, והלכתי ללמוד בבצלאל. אבל עד היום האהבה שלי לטבע ולבוטניקה מתבטאת גם במוצרים וגם בצורות שאני משתמש בהן".

התערוכה עוסקת בחזרה של עולם העיצוב למלאכות מסורתיות. זה משהו שאתה מרגיש חלק ממנו?

"אני מזדהה עם התזה של התערוכה, אבל אני לא נוטה לחשוב על עצמי כחלק מאיזשהו זרם. אחד הדברים שאפשר להגיד על עיצוב היום הוא שאתה לא חייב להגדיר את עצמך באופן מאוד נוקשה: אתה יכול לעצב יום אחד כיסאות כתר פלסטיק ויום אחד כיסאות אמנותיים שאי אפשר לשבת עליהם. זה טשטוש שאני מאוד נהנה ממנו, ואני חושב שהוא פועל לטובת האנושות באופן כללי: הוא תורם לביטוי עצמי, במקום לדחוף אנשים לקופסאות ולהגיד 'מעכשיו אתם כאלה'".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות