חסינות לא מוחלטת, וטוב שכך

החסינות היא מוסד משפטי מקומם ובלתי שוויוני. מקורו בזכויות היתר שקיבלו בעלי המעמד הגבוה, זכויות שעברו בהמשך לשלטון במטרה לפטור אותו מתביעות אזרחיות ומאישומים פליליים. "דיני חסינות", ספרה החדש של ד"ר דפנה אבניאלי, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, סוקר את החסינויות השונות המוענקות לנבחרים ולעובדי ציבור בישראל ובחו"ל. לאורך שנים הכיר הציבור את החסינות של חברי הכנסת, המהותית והדיונית, בעקבות מקרים שבהם היה צורך להסירה. למרבה הצער והבושה, בשנים האחרונות התוודע הציבור גם לחסינויות של נשיא המדינה ושל ראש הממשלה.

השופטת דפנה אבניאלי

מי חזה שעברייני מין יגיעו לבית הנשיא

הנשיא לשעבר משה קצב נחקר בחשד לביצוע עבירות מין חמורות, אך כל עוד החזיק בתפקיד הנשיא, לא היה ניתן להגיש נגדו כתב אישום. סיכול מועמדותו של ח"כ בנימין בן־אליעזר והפסדו של ח"כ מאיר שטרית לראובן ריבלין בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות חסכו למדינה מבוכה גדולה. אילו נפתחה חקירה נגד מי מהם לאחר שכברהיה נבחר לנשיא, הוא היה נהנה מחסינות מפני העמדה לדין פלילי. המחוקק, שלא חזה אפשרות שעברייני מין, או "סתם" מושחתים, ישמשו כסמל המדינה, לא אפשר הגשת כתב אישום.

כיוון שחסינות הנשיא היא דיונית, ניתן להעמידו לדין לאחר סיום כהונתו. בצרפת ובארה"ב אי אפשר להעמיד לדין את הנשיא, שתפקידו ביצועי ומקביל לראש ממשלה אצלנו. הנשיא נהנה שם מחסינות כל עוד הוא מכהן וכדי להעמידו לדין צריך להדיחו. בצרפת החוק אינו מאפשר אפילו לחקור נשיא מכהן. להבדיל מהנשיא, ראש הממשלה בישראל אינו חסין מהעמדה לדין. אהוד אולמרט התפטר לאחר העדות המוקדמת של משה טלנסקי, אבל אם היה ממשיך בתפקידו, לא היתה לו חסינות מפני הגשת כתב אישום.

המשמעות של החסינות היא שלילה של זכות התביעה או האישום נגד איש ציבור. נהנים ממנה במידה חזקה יותר או פחות נשיא המדינה, דיפלומטים, חברי כנסת, שופטים, בעלי תפקיד מעין שיפוטי (פסיכיאטר מחוזי, פקיד שומה, פקיד סעד), עובדי ציבור ועוד. התכלית הקלאסית של ההגנה הזו היא לאפשר לבעלי תפקידים אלה לבצע את תפקידם ושליחותם ללא הפרעה. נשיא המדינה כסמל המדינה; חברי הכנסת כשליחי הציבור שזקוקים לחופש פעולה מהטרדות שלטוניות; שופטים, כדי שלא יתבעו אותם על גרימת עוול או על גרימת נזק בהחלטה רשלנית.

חסינות השופטים מתביעות נזיקיות היא מוחלטת. שני שופטים מפנסילבניה הואשמו בקבלת שוחד לאחר שקיבלו מיליוני דולרים בתמורה להפניית נערים למעצר במוסד פרטי ללא קשר לעבירות שביצעו. אחד נידון ל־17.5 שנות מאסר והשני ל־28 שנה. שני השופטים חויבו להחזיר לאוצר המדינה את כספי השוחד, אולם תביעות הנזיקין שהגישו הנערים שנשלחו למעצר באותו מוסד תמורת השוחד נדחו בהסתמך על החסינות המוחלטת.

גם בישראל שופטים וממלאי תפקידים שיפוטיים נהנים מחסינות מוחלטת, אבל במקרים מסוימים המדינה תיאלץ לשאת בתשלום על הנזק שגרמו. פסק דין פרידמן של בית המשפט המחוזי בירושלים משנת 2000 הרחיב אפשרות זו.

השופט המנוח ורדי זיילר קבע שהחסינות של השופט אינה מחסנת תמיד את המדינה ואינה שוללת תביעות נגדה כאחראית שילוחית לעוולות שיפוטיות. השופט זיילר התכוון למקרים שבהם מדובר ברשלנות רבתי: "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד". פסק הדין מחיל את הזכות לתביעה כנגד המדינה בלבד ומרחיב את היריעה ממקרים של זדון למקרים של רשלנות רבתי. השופטת אבניאלי מבקרת בספרה את ההרחבה של זיילר: "לא היה מקום לפרוץ את הגדר ולפעור בה פתח רחב המאפשר הגשת תביעה נגד המדינה במקרה של רשלנות רבתי. קביעה זו מזמנת הגשת תביעות סרק... ראוי לאפשר הגשת תביעה נגד המדינה רק באותם מקרים חריגים של פעולות הנעשות בזדון או תוך חריגה מודעת מסמכות מצד השופט".

פרקליט המדינה לשעבר משה לדור | צילום: אוראל כהן

הבחנה גמישה וסובייקטיבית

השופטת אבניאלי מציינת שגישתה המצמצמת אומצה בכמה פסקי דין שבהם סירבו השופטים לקבל את הגישה המרחיבה של זיילר, בעיקר מהטעם של פגיעה בעצמאות הרשות השופטת ובעבודת השופט. השופטת רות טלגם נתבעה משום שרשלנותה אפשרה לגורם בלתי מורשה למשוך כסף מקופת הכינוס. בית משפט השלום חייב את המדינה באחריות שילוחית ובתשלום פיצויים של 230 אלף שקל על רשלנות רבתי של השופטת טלגם. בערעור הפך המחוזי את פסק הדין וקבע שלא הוכחה רשלנות רבתי, אלא ל"כל היותר" רשלנות רגילה.

הגמישות הסובייקטיבית שבהבחנה בין רשלנות "רבתי" ל"רגילה" משמשת את חוסר נכונותה של המדינה להכיר בנזקים שגרמו עובדיה.

לאחר התאבדותו של איש המוסד בן זיגייר בכלא קבעה השופטת דפנה בלטמן־קרדאי, שמונתה לחקור את נסיבות המוות, שיש חשד לרשלנות של אנשי שב"ס המצדיק את העמדתם לדין. פרקליט המדינה משה לדור הודיע שחומר הראיות אינו מספיק להגשת כתב אישום. החלטה שלא להעמיד איש לדין התקבלה גם לאחר התאבדותו של דודו טופז במעצר. במקרה זה לא היה צריך את לדור כיוון שהשופט החוקר חגי טרסי אימץ את מסקנת המשטרה שלא היתה רשלנות.

בפרשת זיגייר חילצה החסינות לא רק את המדינה ואת השב"ס, אלא גם את חברי הכנסת שחשפו מעל במת הכנסת את פרשת הריגול אף על פי שהוטל עליה צו איסור פרסום.

אלמלא החסינות שלהם, ניתן היה להעמיד לדין את הח"כים שחשפו את התאבדותו של זיגייר בפומבי ובשידור חי.

בשנת 2005, כותבת השופטת אבניאלי, "חל מהפך בתפיסת מעמדו של עובד הציבור. תיקון מספר 10 לפקודת הנזיקין העניק לעובד ציבור חסינות מוחלטת מפני תביעות בנזיקין, למעט תביעות שעניינן מעשה שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו". "שוויון הנפש" של פרקליט המדינה משה לדור לאפשרות הפגיעה באהוד אולמרט נידון בתביעת הדיבה שהגיש אולמרט נגד לדור בשל דברים שאמר עליו בראיון עיתונאי. המדינה הגישה הודעה על הכרה בחסינות עובד ציבור וביקשה לדחות את התביעה.

השופטת דפנה בלטמן-קדראי | צילום: אריאל בשור

בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי בערעור, דחו את עמדת המדינה הן בשל "חריגותו של הראיון המוציאה אותו לכאורה מכלל פעולתו הרגילה של הנתבע", והן מפני שלא נבחנה האפשרות שהיתה כוונה לפגוע באולמרט או לפחות שוויון נפש לאפשרות שייפגע. הפרשה נגמרה בהתנצלות של לדור שהובילה למחיקת התביעה לפיצויים.

לא חוסכת בביקורת על עמיתיה השופטים

אבניאלי, שביקרה את עמיתיה השופטים בירושלים שהרחיבו בפסק דין פרידמן את אחריות השופטים, מבקרת גם את עמיתיה בתל אביב על הרחבת האחריות של פרקליט המדינה: "נראה לי כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי נתפסו לכלל טעות".

לפי הניתוח של אבניאלי, "תפקידו של פרקליט המדינה הוא, בין היתר, לקיים שיחות עם נציגי כלי התקשורת ולמסור להם מידע על אודות פעילות הפרקליטות. כיום, כשכל נאשם וכמעט כל נתבע מיוצגים על ידי עורכי דין ויועצי תקשורת המוסרים תדרוכים וראיונות לעיתונות, שוב לא ניתן להותיר את הפרקליטות ואת העומד בראשה ללא אפשרות להיפגש עם עיתונאים באופן גלוי ולהתייחס לדברים העומדים על סדר היום הציבורי והמשפטי".