שלוש זוויות לנקודת האפס

הזווית הז'אנרית: למה זה מצחיק כל כך

בניגוד למה שהשתקף עד כה על מסכי הקולנוע, חלק גדול מאיתנו לא חווה את כור ההיתוך הישראלי הרותח כשהוא רץ בג'בלאות או מגן על גבולות המדינה מפני פולשים עוינים - אלא בבסיס דומה לזה שב"אפס ביחסי אנוש". הצפייה בסרט מעלה לא מעט פלאשבקים לשנים חסרות המשמעות שחלקנו בזבז, אם כמש"ק שלישות, מש"ק אפסנאות או מש"ק חינוך (העיקר שיש שרוך על הכתף).

בדרך למטווח. מצחיק כי זה עצוב | צילום: לירון שרף

דפי, הגיבורה המשנית של הסרט, עוסקת בעיקר בפנטזיה אובססיבית על המעבר לשרת בקריה בתל אביב במקום בשיזפון, הבסיס המרוחק שנקלעה אליו. הפנטזיה הזאת היא לא רק של דפי, אלא של חלק נכבד מהג'ובניקים בצה"ל, שסובלים פעמיים: פעם אחת משום שהם ממלאים תפקיד חסר חשיבות ולא מתאים לשאיפותיהם ולמידותיהם ופעם אחת מפני שהם ממלאים אותו בבסיס שכוח אל ולכן גם לא נהנים מהחיים שאחרי יום העבודה המשמים.

זוהר, לעומתה, מגיעה מקיבוץ ואין לה שום רצון לשרת קרוב לבית, אך היא מתקשה שלא להתמרמר כשהיא נתונה למרותה של קצינת שלישות בינונית ששאיפתה העיקרית היא לפתח קריירה צבאית - שאיפה שחולקים גם אחרי השחרור לא מעט ישראלים, כאלה שרוצים לעבוד בארגון חזק, שיש בו ביטחון תעסוקתי אך אין בו דרישות מחמירות מדי, וליהנות מהחיים הטובים של האבטלה הסמויה והפנסיה המוקדמת.

הסיטואציות הסוריאליסטיות שזוהר נקלעת אליהן במסגרת תפקידה השלישותי היו עשויות להיתפס בכל מקום אחר על הפלנטה כמדע בדיוני, אבל האמת היא שהן וסיטואציות הזויות אחרות מוכרות לרוב הישראלים, ובכל מקרה לא נראות לו מופרכות. הצחוק של הקהל בסרט, אם כן, הוא צחוק משתי סיבות: אחד היא שזה באמת מצחיק והשנייה שזה באמת עצוב.

ניר צליק

הזווית האסתטית: למה צה"ל מכוער כל כך

סרטה של לביא הוא טור־דה־פורס משוכלל של יוצרת שיש לה מה להגיד ויודעת איך להגיד את זה. גם פגמיו - בעיקר בבניית העלילה - נמחקים בשטף המרהיב הזה: טקסט כתוב לעילא, קצב מסחרר ומשחק שמותיר בצופה רצון עז לאמץ את דאנה איבגי במטרה לצפות בה בכל יום. "אפס ביחסי אנוש" (ששמו האנגלי Zero Motivation הוא אף טוב ומדויק יותר) הוא באמת סרט ששווה לרוץ לראות, ולו משום שהוא מהנה ולא רק "חשוב", כפי שסרטים ישראלים נוטים להיות.

זוהר. האקדח במערכה הראשונה | צילום: לירון שרף

במסגרת המחמאות לסרט רציתי להתעכב על נקודה אחת: הזווית האסתטית. שחזור המשרדים בבסיס הצבאי, כפי שיעיד כל מי שעבר אי פעם ש"ג בחייו, אותנטי לחלוטין. הטלפונים הירוקים, אוסף הכוסות האקראי, ה"קישוטים" שמהודקים לקירות בעזרת אקדח סיכות (שכמו כל אקדח שמופיע במערכה הראשונה, גם הוא יורה במערכה האחרונה). אם יש משהו ש"אפס ביחסי אנוש" ממש טוב בו זה להזכיר לצופה את הרגעים האיומים ביותר שלו בצה"ל - רגעי הייאוש והשעמום, העצב והבדידות; ולסביבה האסתטית שמציג הסרט יש חלק גדול בכך. מאחר שהיא כה מדויקת, ומאחר שחלקה באפקט שנוצר כה גדול, לא נותר לצופה אלא לשאול: ראבאק, מיליארדי שקלים לתקציב הביטחון, ואי אפשר שהבסיסים ייראו קצת יותר טוב?

הרי גם ככה תקופת הצבא היא רגישה: אתה בן 18–19, רחוק מהבית, רוב הזמן חם לך או מגרד לך ואתה שטוף הורמונים שגורמים לך לשנוא את כולם. אז למה להוסיף לזה סביבה שמזכירה כלא מוזנח? "אפס ביחסי אנוש" מזכיר לנו את העובדה שאנחנו מעבירים שנים בתוך סביבה כעורה להפליא, כזו שהכיעור נצבר בה מדור לדור ונדבק לכל פינה.

הסרט מצליח להעביר היטב את התחושה שבסביבה כזו: כשהכיעור מסביב תוקפני כמעט, אין פלא שהוא זולג ומחלחל לכל מקום, גם לחיילים שנאלצים לעבור בתוכו. את הכיעור הזה ואת השפעותיו הם לוקחים איתם הלאה, לחברה הישראלית כולה.

מיכל פלד־פליישר

הזווית הערכית: למה כולם אגואיסטים כל כך

באחת הסצנות ב"אפס ביחסי אנוש" יושבת דפי (נלי תגר) מול חברי הוועדה שמבשרת לה על השיבוץ שלה כקצינה שזה עתה סיימה בהצלחה את הקורס. החברים, קצינים צעירים בעצמם, משבחים אותה על המאמצים שהשקיעה ועל השינוי המרשים שעברה, מצעירה מפונקת, חסרת מוטיבציה וביטחון לחיילת שנחושה לתרום. דפי, בתגובה, פותחת את המעטפה ופורצת בבכי היסטרי כשהיא מגלה ששאיפתה הגדולה, לעבור לשרת בקריה ולחיות בתל אביב על חשבון צה"ל, שוב התנפצה.

רמה. הערכים הפכו לקלישאות | צילום: לירון שרף

הסצנה הזאת מדגימה בחדות את המסר שעובר לכל אורך הסרט ולרוחב כל הדמויות - כולן, כל העת, מרוכזות במטרה הבלעדית של הישרדות אישית, קידום עצמי והשגת סיפוקים קטנים שיפצו על השיממון והדיכאון של השירות העקר בשלישות בבסיס נידח בדרום הארץ.

אם ברוב הסרטים הישראליים שעוסקים בצה"ל היה ניסיון לעמת בין השאיפות והרצונות הפרטיים של החיילים לבין אידיאלים כמו חברות, מחויבות, הקרבה או מסירות למדינה, ב"אפס ביחסי אנוש" אין קונפליקט. כל מה שנחשב ערכי בתרבות הישראלית הופך לפארסה ולמילים ריקות מתוכן, וכולם עוסקים כל הזמן בדבר אחד - אני.

בסצנה אחת, למשל, רמה הקצינה מסבירה לזוהר שהיא משאירה אותה ערה כל הלילה לצחצח את המשרד כדי שתוכל "להטביע חותם, לעשות משהו אחד בשביל צה"ל", אף שהסיבה האמיתית היא נקמנות פשוטה.

לא הכל ציני וחסר חמלה בעולם של "אפס ביחסי אנוש". יש גם רגעים של חברות, עזרה הדדית ודאגה כנה לזולת, ורוב הדמויות עדיין מעוררות אמפתיה וחיבה גם ברגעים המפונקים והאנוכיים. ואולם, השמירה על ביטחון המדינה ביקום של הסרט, אם קיימת, מתרחשת הרחק מחוצה לו. הערך היחיד בסרט הוא אנוכיות בוטה ותכליתית - לעתים גלויה ולפעמים עטופה במילים נמלצות, שריד נלעג לערכים שפעם נחשבו לרעיונות מכוננים של החברה הישראלית.

קשה להגיד אם התמונה שמוצגת בסרט אמורה להביע אלגוריה רחבה יותר למצבה הנוכחי של ישראל או רק להאיר פיסת מציאות מסוימת. בשני המקרים הוא מצליח לעשות את זה בחן, בכנות ובאיזון מוצלח בין התרחשויות קומיות לסאבטקסט קצת פחות מצחיק.

נמרוד צוק