אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בין ברזיל לדרום אפריקה צילום: יונתן יעקבי, אביב שר

בין ברזיל לדרום אפריקה

4 שנים אחרי הביקור בדרום אפריקה, אני מגלה שבהשוואה לאפריקאים הברזילאים ממש לא חגגו את זה שכל העולם אצלם בחצר. אחרי ההפסד הגדול אמש הם רק מחכים שהזרים ילכו הביתה ואפשר יהיה לפרק את האצטדיונים המיותרים שבנו עם הכסף שלהם

10.07.2014, 09:17 | שאול אמסטרדמסקי, ברזיל

1. פיצה ב־90 שקל

 

יש משהו בערים זרות, שכשאתה מגיע אליהן בשעת לילה מאוחרת, הן כולן נראות כמו פתח תקווה. אפורות מדי, ריקות מדי, כבויות מדי. ככה גם נראתה לי סלבדור, בירת מדינת באהיה, כשנחתנו בה לפני שבועיים. נהג המונית - על מי אני עובד, הוא לא באמת היה נהג מונית - לקח אותנו תמורת מחיר מופקע דרך כבישיה החשוכים ורחובותיה הריקים היישר אל הדירה הקטנה ששכרנו לשני לילות. מי חלם ש־aribnb יודע להציע דירות גם בתוך פאבלות.

השעה היתה קרובה לחצות, אבל רצינו להרגיש מונדיאל. ארבע שנים חלפו מאז בילינו שלושתנו שבוע שלם ביוהנסבורג, במונדיאל 2010, וכל כך התגעגענו לרוח הכדורגל הקולקטיבית הזו. יצאנו מהדירה וירדנו אל הים. ארבעה אוהדים וחצי שוטטו לאורך הטיילת. כמה מוכרי קוקוסים עייפים אפילו לא טרחו להציע. התיישבנו באחד המקומות הבודדים שהיו פתוחים ואכלנו פיצה ב־90 שקל.

קראו עוד בכלכליסט

בברזיל. בצפון מזרח לא באמת הרגישו מונדיאל - עד שהנבחרת המקומית שיחקה, צילום: יונתן יעקבי, אביב שר בברזיל. בצפון מזרח לא באמת הרגישו מונדיאל - עד שהנבחרת המקומית שיחקה | צילום: יונתן יעקבי, אביב שר בברזיל. בצפון מזרח לא באמת הרגישו מונדיאל - עד שהנבחרת המקומית שיחקה, צילום: יונתן יעקבי, אביב שר

2. לא מריחים מונדיאל

 

באופן מוזר, רחובות הערים שהיינו בהן בשבועיים האלה - בעיקר סלבדור ורסיפה, שתיהן בצפון־מזרח ברזיל - לא שידרו אווירת מונדיאל. איכשהו היה נדמה שכל עוד לא מדובר במשחקים של נבחרת ברזיל, למקומיים לא מאוד אכפת מזה שאליפות העולם בכדורגל מתארחת במדינה שלהם.

זה היה לנו מוזר. בדרום אפריקה, במונדיאל הקודם, שהוא גם הראשון שהיינו בו, בכל פינה שפנית אליה ראית, הרחת, נשמת מונדיאל. הכל היה מקושט. בכל קרן רחוב עמד מישהו ומכר איזה משהו. צעיף, חולצה, כובע, דגל. לא משנה לאן הסתכלת, ראית עיר תוססת, שמחה, מאושרת מזה שתשומת לב העולמית סוף כל סוף מופנית אליה בנסיבות משמחות, ולא בגלל ההיסטוריה הבעייתית שלה.

ובברזיל? כאילו כלום. האנשים נסעו באוטובוסים לאן שנסעו, הלכו ברחובות לאן שהלכו. סתם עוד יום. רבאק, אפילו בדרך לאצטדיון, היכן שהיינו משוכנעים שיתנפלו עלינו מאות אלפי מוכרים שינסו למכור לנו משהו, אפילו שם היה די ריק, על גבול המנומנם. ובמשחקים עצמם? תראו, בדרום אפריקה היינו באצטדיונים גדולים כפליים, ומלבד זה לכולם היו וובוזלות. כך שלא היתה שום דרך להעביר משחק בשקט. למעשה, אחרי 90 דקות, סביר להניח שנהיה לך איזה נזק פרמננטי לעור התוף. אבל איזה כיף זה היה. ובברזיל? בואו נגיד שבחלק מהמשחקים, בחלק מהזמן, זה הרגיש קצת כמו בספרייה.

כל זה נכון כל עוד לא היה משחק של ברזיל. אבל כשהיה, פתאום משהו באוויר השתנה. פתאום כולם נעלמו מן הרחוב, פתאום אי אפשר היה למצוא מוניות, פתאום החנויות נסגרו. "נשוב אחרי המשחק", הם כתבו בפתק שהם תלו על הדלת לפני שהלכו למצוא טלוויזיה. לפחות זה.

אולי זה בגלל שלא היינו בריו, אולי בגלל שלא היינו בסאו פאולו. אבל במקומות שאנחנו הסתובבנו בהם, המונדיאל היה רק ברקע. אדרבה, רחובות סלבדור התעוררו בפעם הראשונה כמו שצריך רק ביום האחרון שלנו שם, שעות ספורות לפני שעלינו בחזרה למטוס. ולא היה לזה שום קשר לכדורגל. זה היה, במקרה, יום העצמאות של באהיה, וסוף סוף ניתנה לנו ההזדמנות להרגיש איך נראית ברזיל כשהברזילאים באמת רוצים לחגוג משהו. בדיוק כמו שזה נדמה - סמבה אינסופית בכל רחוב, בכל סמטה. נחלים אנושיים של ברזילאים בכל מיני צבעים שנשפכים מרחוב לרחוב, מלווים שעות ארוכות תהלוכות של מתופפים ורקדנים. נו, ברזיל. אבל בלי שום קשר לכדורגל. ועכשיו, אחרי שהנבחרת שלהם הודחה? חה. לדעתי, הם רק מחכים שכל הגרינגוז יחזרו הביתה, ואפשר יהיה להתחיל לפרק את האצטדיונים המיותרים שהמדינה בנתה.

"עוד 10 שנים תהיה לנו נבחרת שמועמדת לאליפות העולם", אמר לנו האמריקאי, צילום: יונתן יעקבי, אביב שר "עוד 10 שנים תהיה לנו נבחרת שמועמדת לאליפות העולם", אמר לנו האמריקאי | צילום: יונתן יעקבי, אביב שר "עוד 10 שנים תהיה לנו נבחרת שמועמדת לאליפות העולם", אמר לנו האמריקאי, צילום: יונתן יעקבי, אביב שר

3. המון אמריקאים. המון

מי שכן סיפקו את הסחורה היו האוהדים של הנבחרות האחרות. בגלל המשחקים שיצאו לנו בהגרלה יצא שפגשנו בעיקר מקסיקנים - שהם בהפרש ניכר האוהדים המגניבים ביותר שפגשנו, בעיקר כשאתה נדחק איתם בצפיפות בלתי אפשרית לאורך נסיעה מוטרפת של שעה במטרו של סלבדור, שבסופה אתה יוצא חצי חירש - קומץ נרדף של קרואטים, כמה קוסטה־ריקאים סמליים, חבר'ה מגרמניה ומבלגיה, והמון המון אמריקאים. אבל המון.

משיחות עם כמה מהם הבנו שני דברים עיקריים. ראשית, הם נורא אמריקאים. זה אומר הכל, אפילו שקריאות העידוד שלהם משונות. בהתחלה היה נדמה לנו שאנחנו שומעים לא טוב, אבל זו לא היתה טעות. זה מה שהם שרים באצטדיונים, במלוא גרון - I Believe that we can win. עם עידוד כזה קשה להגיע רחוק. מה שכן, וזה הדבר השני שלמדנו, הפופולריות של הספורט החבול הזה בארה"ב עולה בהתמדה. לראיה, בשמינית הגמר בין ארה"ב לבלגיה צפו בארה"ב יותר מ־40 מיליון צופים. לשם השוואה, בסופרבול צופים קצת יותר מ־110 מיליון צופים. אז ה־soccer עוד לא שם, אבל הוא מטפס בהתמדה. "חכו עשר שנים", אמר לנו אחד האוהדים האמריקאים, אבא בן 40 פלוס שהביא את הילד שלו לראות את המשחקים, "חכו עשר שנים וארה"ב תהיה בין הנבחרות הטובות בעולם".

שאול וחברים. זה כיף לראות כל כך הרבה ישראלים מגיעים למשחקים. זה היה יותר כיף לפגוש בהם שם מאשר לפגוש בהם בישראל, צילום: יונתן יעקבי, אביב שר שאול וחברים. זה כיף לראות כל כך הרבה ישראלים מגיעים למשחקים. זה היה יותר כיף לפגוש בהם שם מאשר לפגוש בהם בישראל | צילום: יונתן יעקבי, אביב שר שאול וחברים. זה כיף לראות כל כך הרבה ישראלים מגיעים למשחקים. זה היה יותר כיף לפגוש בהם שם מאשר לפגוש בהם בישראל, צילום: יונתן יעקבי, אביב שר

4. והמון ישראלים. המון

 

ואי אפשר בלי מילה על הישראלים. המון המון ישראלים. כמו בדרום אפריקה לפני ארבע שנים כך גם הפעם בברזיל. המון המון ישראלים. לכל משחק שהלכנו אליו, והיינו בארבעה, פגשנו ישראלים, שמענו ישראלים, ראינו דגלי ישראל. בכולם.

אל תבינו אותי לא נכון - זה דבר חיובי. זה היה כיף לפגוש כל כך הרבה ישראלים. לא יודע בדיוק למה. אולי זה בגלל הכבוד הקולקטיבי הרמוס, אולי בגלל האהבה המשותפת לכדורגל. אין לי מושג למה, אבל זה כיף לראות כל כך הרבה ישראלים מגיעים למשחקים. זה היה יותר כיף לפגוש בהם שם מאשר לפגוש בהם בישראל.

כנראה שזה הדבר היחיד שיש לנו. אין לי מושג למה כל כך הרבה ישראלים נוסעים למונדיאל. אני בקושי יודע למה החברים שלי ואני נוסעים. אולי זה בשביל לברוח קצת, אולי בשביל להרגיש חלק מהעולם הגדול, אולי בשביל להרגיש צעירים למרות שאנחנו כבר נורא זקנים. אולי בגלל שיש משהו בשבוע־שבועיים של טוסטסטרון נטו, ערימות של כדורגל ואלכוהול מעורבבות זו בזו, שמחזיר אותך לרגע למערה הקדמונית שאבות אבותיך יצאו ממנה לפני מאות לפי שנים. אולי משהו פנימי בנו צריך את השבטיות הזו כל ארבע שנים. לא יודע. אני רק מקווה שגם הרוסים יידעו לספק את הסחורה.

תגיות