השעון החכם: מי בכלל צריך אותו?

השעון החכם - על מה ולמה? 

פעם, לא כל כך מזמן, כמעט כולם הסתובבו עם שעוני יד. היו בהם שעונים אנלוגיים אלגנטיים ונאים ושעונים דיגיטליים זולים עם רצועות פלסטיק שהתפרקו מהר מדי. מי שרצה לדעת מה השעה, הסתובב עם שעון.

ואז באו הטלפונים הסלולריים. אחד הדברים הראשונים שהם הרגו, כבר בדור הראשון שלהם, היו שעוני היד. אם יש לך שעון בכיס, אמר ההגיון הפשוט, אתה לא צריך עוד אחד גם על היד. מה גם שהשעון שבכיס יכול להיות גם שעון מעורר, מחשבון וכמובן - מכשיר קשר. נשאר פלח השוק הגבוה, זה שייצר שעונים אלגנטיים ויקרים, שהיו אביזר אופנה לא פחות מסתם מחווה זמן; אבל השעונים הבינוניים והזולים חישבו קיצם לאחור.

עד שעמק הסילי-קון מישהו החליט שמה שאתם צריכים בחיים זה שעון חכם. אתם לא תצטרכו להוציא את הסלולרי מהכיס; הוא יקרין לך את המייל או הסמס החדש באותיות זערוריות על הזרוע. למה, בעצם?

זו השאלה שהמשתמש הממוצע שואל את עצמו, ועד כה הוא עונה, על פי כל הסקרים ב"אין לי מושג" - ונמנע מרכישה. המומחים מעריכים שבמקרה הטוב ביותר, יימכרו השנה 20 מיליוני כשלונות-זרוע. אף על פי כן, כל חברת הייטק שמכבדת את עצמו עסוקה בהיסטריה בפיתוח מכשירים כאלה. סמסונג כבר הוציאה כמה, כל אחד מהם כשלון בפני עצמו. Pebble היה פורץ דרך בעיקר בגלל הצלחת גיוס הכספים שלו. אפל עובדת בקדחתנות על שעון משלה וגוגל הציגה לא מזמן גרסת אנדרואיד שמיועדת למכשירים לבישים.

ושוב, לא ברור למה. המסכים זערוריים, אי אפשר לקרוא יותר משתי שורות טקסט והמכשיר עולה כמו סמארטפון זול אבל אין לו אפילו רבע מהפונקציונליות. אז למה כולם מתעסקים עם זה? אולי כי כולם מתעסקים עם זה, אולי כי יש תחושה עמומה שלא נשארו פלחי שוק לריב עליהם ועכשיו, כשיש סימן קלוש לפלח שוק חדש, אף חברה לא רוצה להשאיר אותו ליריבותיה.   

ההצלחה הסבירה היא בשילוב של שעון חכם עם שעון אלגנטי, אביזר אופנה שיעלה יותר מאלף דולר וגם ייראה טוב. יכול להיות שזה יצליח; הצלחה המונית זה לא יהיה. בינתיים, זה נראה כמו היסטריה. וכמובן, כפי שמעידים הטאבלטים, אם ישפכו על זה מספיק כספי פרסום, אפשר יהיה לעבוד על מספיק אנשים כדי לשכנע אותם שהם צריכים שעון חכם, מה שיכול להתחיל טרנד. כעבור כמה שנים נתהה מה לעזאזל עבר עלינו.

כשגוגל נלחצה מפייסבוק

ב-2007, גוגל, אפל, אינטל ואחרות היו עדיין עמוק בתוך הקנוניה נגד העובדים שארגן והוביל סטיב ג'ובס. הוא דרש אז מכל החברות ששותפות לקשר שלא לשכור זו את עובדיה של זו ובכך הוריד בפועל את יכולתם של העובדים לקבל שכר תחרותי - כי הרג את התחרות. לפני מספר שבועות, הסתיים דיון משפטי בתביעה יצוגית שהוגשה בנושא, ולפחות חלק מהעובדים חשים שלא נעשה איתם צדק: החברות הקושרות ישלמו קצת בוטנים.

אבל התביעה הציפה שורה של מסמכים פנימיים מביכים. באותה השנה, חברה חדשה קראה תיגר על הקונספירציה של ג'ובס, פייסבוק שמה. היא היתה רעבה למהנדסים טובים והיתה מוכנה לשלם להם סכומים יוצאי דופן כדי שיערקו אליה.

גוגל היתה כל כך לחוצה מהחשש שהמהנדסים שלה יעברו לפייסבוק, שהיא קבעה מדיניות שאומרת שברגע שמהנדס מקבל הצעה מפייסבוק, על גוגל להציג לו הצעה נגדית טובה יותר תוך שעה. המדיניות הזו דלפה תוך זמן קצר, ומהנדסים בגוגל הפכו בעליצות את השולחן על החברה שקשרה נגדם: הם היו מגיעים בטענה שקיבלו הצעה מפייסבוק, גם אם לא קיבלו כזו כלל - ומקבלים הצעה טובה יותר מהמעסיק שלהם.

כל זה עוד יכול לעלות לגוגל בכמה עשרות מיליונים, אם הפשרה בפרשת הקנוניה אכן תאושר. אני אישית הייתי קונס אותה במיליארדים.

התרגילים המלוכלכים של ה-GCHQ

שירותי מודיעין אמורים לחשוף את הסודות של האויב, אבל, כמעט בלי יוצא מן הכלל, תוך זמן קצר מתחילים לנהל מלחמה פסיכולוגית נגד קהל הבית של עצמם. הם משוכנעים שהם מבינים את "הסכנה" - תהא אשר תהא - יותר טוב מהאזרחים, ועל כן הם דוחפים אותם בכיוון הנדרש. המקרים המוכרים בהיסטוריה כוללים את "מברק זינובייב" המפורסם, שזויף על ידי שירותי הביון הבריטיים כדי ליזום התרחקות מברה"מ, את רצח קירוב על ידי אנשיו של סטאלין, שריפת הרייכסטאג על ידי סוכני גסטפו ועוד. שיטות עדינות יותר כוללות הפצה שיטתית ושקטה של מידע שקרי על כוונות האויב ויכולותיו – למשל, במשך שנים ניפחו שירותי המודיעין האמריקאיים את כוחה של ברית המועצות. מעצמת הפח הזו גססה מבפנים ולא יכלה, כפי שכתב גורבצ'וב בתסכול, לבנות מצנם שעובד, אבל שירותי המודיעין תיארו אותה כמעצמה כלכלית וטכנולוגית.

מסמך סנודן חדש, שעוסק באחות הערמומית של ה-NSA, ה-GCHQ הבריטית, חושף את השיטות של הארגון להשפעה על דעת הקהל - בעיקר קהל הבית שלה. הסוכנות מתהדרת בכך שהיא יכולה לשנות את התוצאות של סקרים מקוונים ("האם יש להעלות את תקציב השפיונים? לתמיכה, הצבע כן; להתנגדות, הצבע כן"); יש לה שני פרויקטים שונים, שהאחד מפציץ אנשים במיילים של תמיכה במשהו והאחר מפציץ אותם במסרונים עם אותו המסר; מציאת תמונות פרטיות של אנשים בפייסבוק; שיבוש אתרי וידאו "קיצוניים"; כלי שישמיד סופית את החשבון של המשתמש על מחשב מסוים; כלי למעקב אחרי התעבורה של אתרים, וכלי לניפוח מלאכותי של מספר המבקרים באתר.

מה-GCHQ נמסר שהכל מתנהל בהתאם לחוק, ובהתחשב בכך שהיא משנה את החוק פעם אחר פעם, יכול להיות שזה אפילו נכון.

מדינה חדשה ונועזת

אחת ההזיות של עמק הסילי-קון היא שהוא יכול לפרוש מקליפורניה, אולי מארה"ב בכלל, ובכך להפסיק לשלם מסים לכל מיני גופים מיושנים כמו ממשלות. אלו לא מספקות לעמק הסילי-קון שום דבר שהוא באמת צריך, חוץ מדרכים, מים זורמים, משטרה מתפקדת, מערכת חינוך ותרבות יין. עכשיו הדלוזיה הזו תעמוד למבחן הבוחר.

המשקיע טים דרייפר הצליח לאסוף את מספר החתימות הנדרש כדי להעלות הצעת משאל עם, שספציפית תציע לחלק את קליפורניה לשש מדינות. אחת מהן תהיה עמק הסילי-קון, שמעתה יהיה עצמאי משאר המדינה ויוכל לקבוע לעצמו מדיניות כלכלית משלו.

בקיצור, הליברטריאנים של עמק הסילי-קון עומדים להציג את התכנית שלהם לבוחרים. כרגע, הבוחרים - אלה מהם שבכלל שמעו על התכנית - מתנגדים לה בשיעור של 59%. דרייפר משוכנע שמאחר וההצבעה תיערך עוד שנתיים, הוא יוכל לשפוך מספיק כסף על פרסום כדי שלתכנית שלו יהיה סיכוי של ממש לעבור. אם זה אכן יקרה, אולי צריך יהיה לשנות את המוטו של קליפורניה ל"הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם". מצד שני, אפשר יהיה לסגור את כל הפסיכים של המקום במדינה אחת. זה עשוי להשמע מפתה.

קצרצרים

1. חדשות רעות לגוגל: משרד הקרטלים של גרמניה שוקל להכריז עליה כעל שירות ציבורי. זה אומר שהיא תהיה כפופה להרבה, הרבה תקנות ותוכל להתעמר במשתמשים שלה הרבה פחות. בין השאר, זה אומר שגוגל תצטרך להכפיף את מחירי הפרסומות שהיא מוכרת לפיקוח. משרד הקרטלים מסר תגובה מתחמקת, שחסר בה דבר אחד בולט: הכחשה. שר המשפטים הגרמני אמר לאחרונה שגוגל היא מונופול, שהיא שולטת ב-95% משוק החיפוש ושצריך לעשות משהו בנושא. גוגל צפויה להתנגד למהלך הזה בכל הכוח, כולל הודעה על הפסקת הפעולה בגרמניה, כי מה שמתחיל שם ימשיך במהירות בכל אירופה, ותוך כמה זמן יתחילו גם בארה"ב לתהות למה בעצם האירופים מקבלים מגוגל יחס טוב יותר. בינתיים, גוגל נמנעת מתגובה. בהתחשב שאין עדיין החלטה סופית של משרד הקרטלים, זה הגיוני.

2. לפעמים בדלנות מתבטאת גם בסיומת: לאומנים סקוטים רוצים להפריד את ארצם מהממלכה המאוחדת, מה שנראה לרוב הסקוטים כאיוולת. לסקוטלנד יש ממשלה עם אוטונומיה מוגבלת, וזו הצליחה לאחרונה לקושש סממן לאומי חדש ביחס: סיומת אינטרנט. בקרוב, יוכלו אתרים בסקוטלנד להשתמש בסיומת scot, ואפשר יהיה, אם אתה מישהו שזהות סקוטית יקרה לליבו, גם לשלוח מייל מהסיומת הזו. אחרים, זהירים יותר, מעדיפים לדבר לא על הלאומנות אלא על "ערכי המותג" של סקוטלנד.  

3. בטוויטר ממש לא אהבו את הירידה בערך המניה שלהם, אחרי שהתחוורה העובדה שמספר המשתמשים של טוויטר לא צומח - ועל כן הם עשו את המעשה ההגיוני וניפצו את המראה. שורה של חברות שסיפקו הערכה עצמאית משלן על מספר המשתמשים בטוויטר גילו שהגישה שלהן ל-Firehose של טוויטר, היכולת לצפות בכל הציוצים, נקטעה בדרמטיות. דובר טוויטר נמנע מתגובה. תשמרו על הקלאסה, טוויטר.   

4. ונחזור לדויטשלנד: ועדת החקירה של הבונדסטאג, שחוקרת את הריגול של ה-NSA אחרי הממשלה בנסיון להבין עד לאן לעזאזל הגיעו השפיונים האמריקאים, שוקלת עכשיו לנטוש את השימוש במחשבים ולחזור למכונות כתיבה – וכאלה שאינן חשמליות. מכונות הכתיבה החשמליות שומרות בזכרון את שמודפס בהן. המטרה היא למנוע מהמרגלים האמריקאים לעבור על התוכן של הדו"ח ולראות מי העיד נגדם – וכפי שהראה האייטם למעלה על ה-GCHQ, אולי גם לשנות את התוכן הזה. אתה הולך אל ה-NSA? אל תשכח את הפרנויה.