"גם כשהאולם היה מלא, היו הפסדים"

חובבי המחול בוודאי זוכרים את המופע "טטריס" של הכוריאוגרפית נעה דר, שבו שרבב הקהל את ראשו דרך חורים בבמה ודרכם צפה במופע. המופע היה שונה ופורץ דרך, אבל דווקא הוא שהוביל את דר למשבר אמנותי וכלכלי, ואחריו לחמש שנים של התמקדות ביצירת מופעי מחול לילדים בלבד. כעת חוזרת דר (50) לזירת המבוגרים עם המופע "עור", שיעלה החל מהערב ובמהלך סוף השבוע במחסן 2 בנמל יפו במסגרת אירועי "יוצר אוצר 5".

מתוך המופע "עור". "אחרי 'טטריס' לא רציתי לחזור למה שעשיתי קודם"

"מאז 'טטריס', שעלה ב־2006, היה סוג של משבר", מסבירה דר, "המופע היה נקודת מפנה מבחינת המפגש האינטימי והאינטראקטיבי עם הקהל, והצפייה ברקדנים מקרוב יצרה חוויה אינטנסיבית מאוד. אחרי 'טטריס' לא רציתי לחזור למה שעשיתי קודם. רציתי לגלות את העניין המחודש שלי במחול וחוויתי כמה שנים של חיפוש, שבהן יצרתי עבודות לילדים".

היה גם משבר כלכלי אחרי "טטריס", שבוודאי קשור להאטה בפעילות.

"נכון, נוסף לעניין היצירתי היה משבר כלכלי. הקהל במופע הוגבל ל־69 איש, וההוצאות סביב המופע היו עצומות. גם כשהאולם היה מלא, היו הפסדים. יצרתי את 'טטריס' בגלל העניין האמנותי, אבל זה הפיל אותי כלכלית. נוסף על כך המעבר מחולון, שבה היינו להקת בית שנתמכה בידי העירייה, לתל אביב, שהיה כרוך גם בהקמת סטודיו חדש. נקלעתי לחובות של מאות אלפי שקלים, וזו אחת הסיבות שנדרש לי זמן להתאושש".

מתכנסת פנימה

עכשיו, לטענתה, כבר שלוש שנים להקת המחול שלה מאוזנת. אחרי שנענתה לכל הצעת עבודה, העלתה רק מופעי ילדים ושימשה מנהלת, פקידה, מזכירה ומפיקה של עצמה, היא התאוששה מהמשבר והתפנתה לעבודה על היצירה החדשה. "מדובר בחצי שנה של חזרות, אבל המחקר והחיפוש התחילו קודם", אומרת דר. "דברים התבשלו, נבנו והצטברו, הרעב והתשוקה חזרו ונכנסנו לסטודיו".

דר. "העבודה כולה מתעסקת בעור כמעטפת של הגוף"

ביצירה החדשה ממשיכה דר במפגש מיוחד של הקהל עם היצירה: גם ב"עור", מופע לשלוש רקדניות ורקדן, לקהל יש חלק בלתי נפרד בחלל, והוא יושב סביב זירת ההתרחשות עטוף בשמיכות.

"הרקדנים רוקדים במעין זירה עגולה, והקהל עוטף את הזירה מסביב ולמעשה מגדיר אותה", אומרת דר, "העבודה כולה מתעסקת בעור כמעטפת של הגוף, והעטיפה בשמיכות, שהן חלק מהסט ומהתפאורה, מייצרת מעטפת נוספת בין הקהל למופיעים. השמיכות מחוברות לקונסטרוקציה של המעגל שבו הרקדנים רוקדים. מכסים את הקהל בשמיכות פיקה נעימות, לא משהו כבד".

למה דווקא עור?

"הבחירה באה משני כיוונים. אחד הוא הטריטוריה הגופנית, שנסוגים אליה כשבחוץ מאיים. השני הוא המקום, שגם הופך להיות סוג של כלא פנימי, שרוצים לפרוץ ממנו החוצה. שני הכיוונים האלה מצויים בעבודה - ההתכנסות פנימה, למקום הכי עמוק בגוף, ומשם היציאה החוצה. זה אולי קשור גם בעצירה של היצירה שלי, היא גרמה לי להתכנס. היצירה היא משהו שאיתו אתה יוצא החוצה ופוגש את העולם, אז זה מין מהלך שעברתי".

לומדת מטעויות

אל דר חברו אורי פרוסט שכתב מוזיקה מקורית למופע, רן סלבין שיצר את הווידיאו ארט, מיכל בסעד שעיצבה את התלבושות והאמנית נטי שמיע עפר, שעיצבה את החלל ותעלה בכניסה לאולם את המיצג/מיצב "חפירה (p-80)".

צורת הישיבה שוב מוגבלת. לא חששת שאת חוזרת על אותה הטעות?

"זה גם מה שאבא שלי אמר, אבל ראשית מדובר ב־150 איש, שזה יותר מפי שניים, ושנית המופע לא כרוך בהוצאות הגבוהות שהיו לי ב'טטריס', שבו רק בניית הקונסטרוקציה בכל סוף שבוע עלתה לי 10,000 שקל. הדברים פה הרבה יותר פשוטים".

המופע מאתגר כמו "טטריס"?

"הוא מאתגר מבחינת העיסוק בנושא, שיש בו מן האינטנסיביות. ההופעה מביאה איתה מנעד גדול של תגובות, כי היא מתחילה במקום מרוחק והופכת להיות יותר ויותר קרובה. הקהל יושב קרוב לרקדנים, וכשהם במקומות קיצוניים הוא חשוף אליהם הרבה יותר. זה פחות מאתגר לצפייה מ'טטריס' כי זה פרונטלי ויש גבול בין הקהל לרקדנים, אך שומעים אותם נושמים ורואים פרטים שלא רואים ממיקום רגיל של קהל".

דר מודה שהיא לחוצה ומתרגשת לקראת המופע יותר מפעמים קודמות. גם המצב הביטחוני לא מקל את החששות, אולם היא משדרת אופטימיות זהירה ואפילו חושבת על הדבר הבא - חידוש והתאמה של עבודה ישנה שלה על פרידה קאלו מ־1998 לבני נוער. "הילדים שלי גדלים ואני מתאימה את העבודות לגילם", היא אומרת, "חשוב לי שבני נוער יוכלו לראות את האישה הזאת, שלמרות כל המגבלות הצליחה בעזרת יצירתה להתעלות מעל הכל".