"לא בונים על פיצויים או סיוע מהמדינה"

"זו תקופה קשה מאוד בשבילנו", מספרת אורית חביביאן ממושב הודיה שבמועצה האזורית חוף אשקלון. "אנחנו מגדלים מגוון גדול של ירקות ומספקים סלי יבול ללקוחות ברחבי הארץ באמצעות שליחים, אבל עכשיו הרבה לקוחות שלנו פשוט לא נמצאים בבית. חלקם עלו לצפון, חלקם נסעו לחו"ל, ואנחנו תקועים עם שפע של תוצרת שאין מה לעשות איתה".

אם שלשום עוד נדמה לרגע שאנחנו נמצאים בדרכנו להפסקת אש, אתמול כבר היה ברור שלא כך הם פני הדברים. הלחימה התחדשה, ואולי אפילו בעוצמה רבה יותר. אלפי עוסקים באזור הדרום ממשיכים לעבוד ולייצר תחת האש והאזעקות, מקבלים את המצב בהשלמה וממתינים לשובו של השקט. הפעם בילינו יום עם שני חקלאים ויצרן גלידה אחד כדי להבין עוד קצת איך הם מתמודדים עם המצב.

תחנה ראשונה: משק חביביאן במושב הודיה, 9:00

במשק של משפחת חביביאן במושב הודיה מגדלים ירקות אורגניים כבר עשרות שנים. "יש לנו קישואים, עגבניות, מלפפונים. אמא הביאה את השיטה, אנחנו שכללנו, הכנסנו שיטות גידול מודרניות ושיטות שיווק משלנו, ואנחנו גאים בתוצרת שלנו ובמה שאנחנו עושים", מספרת אורית, שמטיילת איתנו במשק כשהיא בחודש התשיעי להריונה, מלווה בלברדור שחור ובשני ילדים שזופים. בקרוב יגיע ילד שלישי, עוד בן. אורית כבר בונה על הרביעי, והפעם בבקשה שזו תהיה בת. הכרס ההריונית לא מונעת מאורית לזנק על הטרקטור, להיטלטל מאחור ולמהר אל חלקות הגידולים השונות. הילדים לא חוששים מכלום, בטח שלא מאזעקות: "למזלנו האזעקה במושב שלנו שקטה, אז הילדים לא נכנסים לטראומה כמו ילדי המרכז".

"אנחנו מקפידים על איכות הירקות, לא מקפיאים ולא משמרים אותם. לירקות יש מחזור חיים מסוים ולא ניתן לומר לעגבנייה לא לצמוח ולא להבשיל על השיח. וחבל, כי מדובר בעגבנייה שנצטרך לזרוק". במשק חביביאן עובדים כ־20 פועלים, בהם בני המשפחה וגם פועלים שכירים שמתוכם עשרה הם תאילנדים. כעת רק התאילנדים ממשיכים לעבוד. "חלק מהאחים שלי גויסו במסגרת המבצע", מסבירה חביביאן. "גם הנהגים שלנו גויסו, האגרונומית חוששת לבוא בגלל הטילים".

כשאנחנו מסיירים במשק, חביביאן עוצרת ליד הפועלים, מחבקת אותם ושואלת לשלומם. "אנחנו עובדים כתף אל כתף, אין מעמדות ואין פועלים ואדונים. התאילנדים קצת בהלם כי הם לא קולטים את מהות הסכסוך, הם רק קולטים רקטות ובומים. כשצריך הם נשכבים על הרצפה ואוחזים את הראש בין הידיים כמו הישראלים, ומקווים להפוגה מהירה".

חביביאן אמנם משדרת רוגע, אבל נזקי הלחימה מורגשים היטב במשק ובקרב העובדים: "בשדה סמוך נפלה רקטה, אבל אנחנו לא הזדעזענו, המשכנו לעבוד. אנחנו גאים במה שאנחנו עושים, בלקוחות הנאמנים ובפרנסה שלנו", היא מסבירה.

  

"לא היו פגיעות ישירות בנו ולא בפועלים שלנו, אבל אם תיפול רקטה ממש בסמוך - כנראה נהיה בבעיה. המדינה לא סיפקה לנו מיגוניות מפני שהתהליך לוקח זמן. מעבר לכך, גם אם השדות שלנו ייפגעו, אם חלילה תפרוץ שריפה או שתתרחש פגיעה בחממה, אנחנו לא בונים על סיוע כספי מהמדינה. במבצע הקודם, בעמוד ענן, קיבלנו פיצוי על אובדן תפוקה של המשק ועל ירידה בכמות הלקוחות, אבל זה זניח".

תחנה שנייה: פרחים במושב שדה דוד, 11:00

מיכאל אוחנה מגדל פרחים במושב שדה דוד. הוא לוקח אותנו לסיבוב בין ערוגות הוורדים המטופחות, כשברקע ניתן לשמוע פיצוצים והדי פגיעות בשדרות הסמוכה. "בחורף האחרון החממות שלי הוצפו וספגתי נזקים של 200 אלף שקל, אז כמה קסאמים אמורים להפחיד אותי?", הוא שואל. "אני לא מתרכז בפצצות, אני מתרכז בצבע של הוורדים. אם האדום הוא אדום כמו שאני אוהב, אם הלבן יוצא לבן צחור כמו שצריך, זה מה שמעניין אותי".

אוחנה מגדל פרחים עבור חברת המשלוחים זר פור יו (Zer4U) ובחורף גם מייצא לחו"ל: "בקיץ אני מגדל בערך 150 אלף פרחים בחודש, בחורף אני יכול להגיע למיליון בשלושה חודשים. אלה הוורדים הכי מפונקים באזור הדרום". הוורדים של אוחנה יפים וריחניים, אבל החממות שלו ריקות.

"יש לי עשרה עובדים - ישראלים, תאילנדים ופלסטינים. אני מאמין בפרנסה שווה לכולם ומתייחס לכולם כמו שצריך. אם אני לא מזיע בשביל כל שקל שאני עושה, ממש כמו הפועלים שלי, אני מרגיש רע עם עצמי. הבעיה היא שהפועלים הישראלים חוששים לבוא עכשיו, הם מעדיפים להישאר בבית. הפועלים הפלסטיניםכמובן לא הגיעו והפועלים התאילנדים עובדים, ועובדים היטב.כשיש אזעקה אני מחפש לעצמי תלולית אדמה קטנה, נשכב עם הראש בין הידיים, מחכה לפיצוץ וממשיך לעבוד. אותי אי אפשר לשבור".

בזמן לחימה תנאי העבודה של אוחנה והפועלים נעשים קשים, אבל הוא לא מוותר. "אין לי מקלט, אין לי ממ"ד ואין לי מיגונית. המדינה לא מספקת כלום. הכל לוקח זמן". הוא מניח יד כבירה על הוורדים ומלטף את האדומים. "אני חקלאי, יש לי מחויבות מסוימת כלפי האנשים שאיתם אני עובד. לשמחתי הרבה ענף הפרחים לא נפגע. אני עובד עבור זר פור יו ועכשיו הם עושים מבצעים כדי שהשגרה תישמר והעודפים לא ייזרקו. אם עד כה בזר היו 14 פרחים, עכשיו יש 20 והמחיר לא עלה".

12:30: מחפשים מחסה בצד הכביש ליד מושב מבקיעים

צילום: אוראל כהן

בעוד אוחנה מדבר, הדי פיצוצים של רקטות נשמעים במרחק. "גם אצלי במשק היו נפילות. קמתי והמשכתי לעבוד. מושבניקים לא צריכים טובות מאף אחד וכל עוד אין נזק קשה - אני ממשיך לעבוד". הוא דוחה בביטול כל רעיון על פיצויים או סיוע: "אני לא אלך לבכות למדינת ישראל כי זרקו אצלי טילים. אני בניתי את העסק שלי, אני מסתגל למצב החדש שבו חמאס מפגיז, ומתאים את התפוקה שלנו כך שלא ייגרמו לנו הפסדים ניכרים. אני לא אלך לבכות לאף אחד בשביל פיצוי עלוב, במקום זה אני אעבוד יותר קשה".

תחנה שלישית: מפעל בן אנד ג'ריס בבאר טוביה, 13:00 

אבי זינגר, מנכ"ל בן אנד ג'ריס ישראל, חוזר למפעל שבאזור התעשייה של באר טוביה אחרי פגישה בתל אביב. "דווקא בתל אביב נפלו הבוקר רקטות", הוא מדגיש, "אבל גם כאן כבר היו בבוקר נפילות".

זינגר חולש על המפעל של בן אנד ג'ריס ישראל, והגלידה שלו נעה בין שיווק מסחרי לגלידת בוטיק. "אנחנו מייצרים כאן גלידה 4.5 שנים", מסביר זינגר. "לפני כן ישבנו ביבנה, אבל מאחר ש־70% מהייצור יועד לאירופה, רצינו לעבור למקום קרוב יותר לנמל אשדוד. חשבנו שגם כוח האדם באזור יירתם למעננו כי זה אזור שסובל מאבטלה, אבל דווקא זה התברר כלא נכון - רוב העובדים שלנו מאשדוד ואשקלון כי לא הצלחנו לגייס באזור".

זינגר מדבר וברקע נשמעים פיצוצים. "אלה פגיעות באשקלון", הוא אומר. "הלחימה בדרום משפיעה עלינו בכמה היבטים. בהיבט התפעולי, יש עובדים שלא מגיעים, אבל מדובר בחלק קטן מתוך 90 העובדים שלנו, אולי 10%. הלויאליות של העובדים חשובה לנו. המדינה מלמדת אותם שגם אם הם יישבו בבית במלחמה הם יקבלו כסף, אבל אצלנו הם בוחרים לבוא לעבודה".

  

צילום: אוראל כהן

זינגר מסייר לאטו בין מאות גביעי גלידה עם שמות ספק אקזוטיים ספק מגוחכים כמו ריינפורסט קראנץ', צ'אנקי מאנקי וצ'אבי האבי, ומספר שהמלחמה בהחלט גוררת ירידה ביעילות, ולא מכיוון שתפוקת המפעל נפגעת. "אנחנו מייצרים את מה שצריך, אבל הספקים שלנו הם ספקים מיוחדים. החלב של הגלידות שלנו הוא טרי, ועכשיו המחלבות לא תמיד מתפקדות. אנחנו מייצרים טעם ביום, היום זה יום מיוחד - ריבת חלב עם פאדג' - אבל בכל יום יש כאן שלוש עד חמש אזעקות".

במפעל יש שלושה מרחבים מוגנים וזמן ההתרעה קצרצר. זינגר מסביר שכשעובד נוטש את המכונה, הגלידה נפגעת. "תהליך הייצור הוא ידני ודורש השגחה מתמדת. אם רצים למרחב המוגן הגלידה ממשיכה לזרום ונשפכת, ואז צריך לעצור את המכשירים, לנקות ולכוון מחדש. זו גלידה שמכילה מינונים מאוד מדויקים של כל הרכיבים שלה, ואם המכונה מתבלבלת היא לא תצא כמו שאנחנו אוהבים; ואם היא לא יוצאת כמו שאנחנו אוהבים, אפילו טיפונת, היא כבר לא ראויה לצרכנים שלנו".

הלחימה בדרום אמנם לא פגעה מהותית ביכולת הייצור של בן אנד ג'ריס, אבל כן שינתה את התמהיל. זינגר אומר שקשה לכמת את ההפסד, אבל הם עדים לתופעה מעניינת - בתי קפה ומלונות מזמינים פחות, אבל לקוחות פרטיים מזמינים יותר. לטענתו הסיבה היא שאנשים יושבים בבית ולא יכולים לצאת לבלות, אז הם מחליטים להתפנק ולהזמין באינטרנט מהסופרמרקטים.

"עבורנו זה יוצר מצב בעייתי אבל משמח. מאחר שבאינטרנט כל הטעמים זמינים, אנשים מזמינים גם כאלה שאנחנו לא מייצרים הרבה, ולכן צריך שהכל יהיה במלאי. זה מאתגר אבל מהנה. גם העובדים שלנו נרתמים ברצון, מגיעים מלילות של אזעקות עם כל הלב".

זינגר נוטש את מחלקת הייצור ועובר אל המקררים הענקיים. הטמפרטורה היא מינוס 24 מעלות. כאן האזעקות לא נשמעות והטילים נראים רחוקים. "אנחנו נחשפים גם לצד המשעשע של הלחימה", הוא מספר. "לקוחות מציעים לנו בפייסבוק טעמים חדשים כמו כיפת קרמל, צ'אנקי טנקי, ואנחנו גומלים להם בפיינטים של גלידה במתנה.

"בעופרת יצוקה צילמתי את גביעי הגלידה המלאים הנופלים מפס הייצור ונערמים על הרצפה בזמן אזעקה. התמונה הפכה ויראלית, האמריקאים הזדעזעו מהעובדה שהגלידה האהובה שלהם נשפכת ככה, וכך הבינו את הקושי היומיומי של אזרחי ישראל. כך שבמישור ההסברתי - בן אנד ג'ריס עושה עבודה מעולה למען המדינה".

לתגובות על הכתבה ליחצו כאן

תגיות

עסקים בדרוםצוק איתןנזקי מלחמהאבדן פרנסהאובדן תפוקהבן אנד ג'ריסמשק חביביאן