מעבר לצוק: מי אחראי לחוזים שהופרו בשל המבצע הצבאי?
מה קורה אם צד בחוזה למכירת דירה או בחוזה עבודה רוצה לסגת בנסיבות שקשורות ל"צוק איתן"?
כאשר יסתיים מבצע "צוק איתן" ונחזור לשגרה, יעלו, מטבע הדברים, שאלות הנוגעות לכיבוד התחייבויות עסקיות שהופרו בשל המבצע, כמו למשל חוזה לשכירת או מכירת דירה, חוזה עבודה ועוד. השאלה היא האם מבצע צבאי ממושך או מצב מלחמה הינם בגדר "כוח עליון" אשר השפעתו מהווה עילה לטענת סיכול חוזה, ובשל כך, יכול צד לסגת מהתחייבויות חוזיות שלקח על עצמו.
התפיסה הבסיסית של המשפט בישראל היא כי "חוזים צריך לקיים" ולפיכך האחריות החוזית היא אחריות מוחלטת. עם זאת, דיני החוזים מכירים בכך שבמקרים חריגים מאד יש להעניק לחוזים גמישות מסוימת ומוגבלת, וזאת כאשר נוצרו נסיבות חיצוניות אשר לא ניתן היה לצפות אותן קודם לכריתת החוזה או לשלוט בהן באופן כלשהו, והנכנסות לקטגוריה של "כח עליון".
על פי הוראות חוק החוזים, על הצד הרוצה לסגת מהחוזה להוכיח שלושה תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא היעדר ידיעה או היעדר צפייה מצד המפר על הנסיבות המסכלות, כלומר לומר שלא ידע או צפה את המבצע הצבאי; התנאי השני קשור בנסיבות שהביאו לכך שהחוזה סוכל. כך, על הטוען טענת סיכול להראות כי "לא יכול היה" למנוע את הנסיבות שהביאו לסיכול; התנאי השלישי הוא כי התקיימו אותן נסיבות המסכלות את קיום החוזה.
הגישה השלטת במשפט הישראלי גורסת כי אירוע לחימתי בישראל (מלחמה, מבצע צבאי וכיוצ"ב) איננו מהווה נסיבה לא צפויה. לכן כי אי קיום התחייבות חוזית בשל מצב הלוחמה הקיים אינו סיבה פוטרת. בשל כך, זכאי צד הנפגע מהפרת החוזה לפיצוי המגיע לו, בהתאם לחוזה בין הצדדים ולהוראות הדין. עם זאת, נשמעה ביקורת באקדמיה ובבתי המשפט על ההתייחסות בחוק לכל מלחמה או מבצע צבאי בישראל כאל אירוע צפוי. לפי הביקורת, ראוי למצוא איזון נכון יותר בין מצבי לחימה לבין סיכול חוזים.
לאור זאת, מתחזקת היום הגישה לפיה יש להחליף את מבחן הציפיות במבחן הסיכון. כלומר, השאלה שצריכה לעמוד למבחן היא האם הנסיבות שהתרחשו הן בגדר הסיכון המוטל על הצד הטוען לסיכול. לפי גישה זו, תכליתו של הדין היא לקבוע על מי מן הצדדים ראוי להטיל את הסיכון, ובהתאם על מי מהם לשאת בנזק שנגרם מהתממשות הסיכון.
עם זאת, בית המשפט כבר עמד לא פעם על כך, גם בהקשר של מלחמה, שהתעקשותו של צד על קיומה של זכות חוזית עשויה להוות חוסר תום לב מצידו. לפיכך, אי הכרה של צד אחד לחוזה בכך שאירוע חיצוני בלתי צפוי ובלתי נשלט מונע מהצד האחר לחוזה לקיים אותו, עשויה לעלות גם כדי חוסר תום לב.
נוכח החובה לנהוג בתום לב בקיום חוזים, אנו סבורים כי מומלץ במקרים בהם המצב הבטחוני יצר קושי אמיתי בקיום החוזה, ובמידה שהדבר אפשרי, לשקול פתרונות שהם מחוץ לבסיס ההסכמה הראשוני בין הצדדים, כמו הסכמה על קיום בתנאים מעט שונים או להסכים על פיצוי שישלם הצד שהתקשה לקיים את החוזה לצד השני שקיים את החוזה כלשונו, בגין הנזק שנגרם עקב כך לצד השני. פתרון כאמור, במקום בו הקושי בקיום החוזה הוא אמיתי וברור, עשוי אף לקדם אווירה עסקית חיובית שחשיבותה הכללית והפרטית רבה.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה