הרפובליקנים עוד יגרמו לנו להתגעגע לאובמה

בקרב רבים נחשב ברק אובמה לנשיא עוין לישראל. הוא אף הואשם לאחרונה בצורה גלויה ברשת "פוקס ניוז" באנטישמיות. רבים גם מקווים שהנשיא הבא של ארצות הברית ייצא משורות המפלגה הרפובליקנית, שנחשבת לתומכת ישראל. אך אנחנו צריכים להיזהר ממה שאנחנו מבקשים. הכוחות העולים במפלגה הרפובליקנית עוד עלולים לעורר בנו געגועים לאובמה.

המצב הכלכלי וההסתבכות של ארצות הברית בסכסוכים מחוץ לגבולותיה מחזקים אצל הרפובליקנים את הפלג הליברטריאני, שבראשו עומד הסנאטור והמועמד לנשיאות 2016, ראנד פול. מה שמאפיין את הליברטריאנים היא האמונה בקפיטליזם קלאסי. כלומר האמונה שכוחות השוק החופשי, ולא הממשלה, הם שצריכים לשלוט בכלכלה. במובן זה, הליברטריאנים רוצים לחזור לשיטה הכלכלית שמשלה בארצות הברית עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ושהפכה את אמריקה למעצמה הכלכלית התעשייתית הגדולה בעולם.

הקונגרס האמריקאי בוושינגטון. מספר שיא של מועמדים ליברטריאנים ב-2014 | צילום: בלומברג

אם האמונה בשוק החופשי היתה המאפיין היחידי של הליברטריאנים האמריקאים, כי אז מבחינת ישראל היה אפשר להתברך בכוח פוליטי משמעותי שיכול לחסל את שיטת ה"מקורביזם" ולהחזיר את הקפיטליזם לקדמת הבמה בעולם המערבי. הבעיה מבחינתנו היא שהליברטריאנים גם תומכים בהפסקת מעורבותה של ארצות הברית בעולם החיצון ובקיצוץ מסיבי בתקציב הביטחון של ארצות הברית. למען האמת, אין מה לבוא אליהם בתלונות, ומנקודת מבטה של אמריקה זו עמדה די הגיונית.

שהרי חוץ מבזבוז אדיר של כספים והצתת גלים של עוינות, מה מקבלת ארצות הברית מתחיבת אפה לסכסוכים ברחבי העולם? הנקודה היא שישראל, שלא בטובתה או באשמתה, הפכה לסמל של מעורבות ארצות הברית והמשאבים הכלכליים והפוליטיים שהיא משקיעה ברחבי העולם. והכעס שהליברטריאנים חשים כלפי המעורבות הזו מוצא ביטוי בשנאה שחלקם חשים כלפי ישראל.

אני משתמש במילה "שנאה" בכוונה גמורה, שכן מי שנכנס לאתרים של ליברטריאנים ומקשיב לדמויות מפתח בתנועה הזו לא יכול שלא להבחין ברגשות אנטי-ישראליים קשים שרוחשים שם. למעשה, הרגשות הללו כה שליליים שאי אפשר שלא לחשוב שאצל חלק מהליברטריאנים, כמו אצל חוגי השמאל העולמי, השנאה לישראל היא מעין כסות לשנאת יהודים קלאסית.

בבחירות לקונגרס בנובמבר 2014 רצים מועמדים ליברטריאנים במספר שיא. הדבר מעיד על התחזקות מגמות קפיטליסטיות בארצות הברית, כשלעצמה תופעה חיובית ביותר. אולם אין להתעלם מכך שישראל עלולה לעמוד בפני תנועת מלקחיים עוינת.

לקראת מדיניות ניטרלית ואדישה

מצד אחד, המפלגה הדמוקרטית מקצינה שמאלה, כפי שנשיאותו של אובמה יכולה להעיד, ומי שעוקב אחרי השיח במפלגה הזו יכול להתרשם שהמגמות השליליות האלה ממשיכות. מצד שני, המפלגה הרפובליקנית הולכת ומתרחקת מהקו של בוש/רומני, שאפשר היה בצורה כללית לתאר אותו כפרו-ישראלי, ופונה לכיוונים עוינים.

במילים אחרות, מדינת ישראל חייבת להתאים את עצמה למצב חדש, שבו הספונסר הפוליטי הראשי שלה הופך להיות, אם לא ממש עוין, ליותר ניטרלי ואדיש. מה אנחנו יכולים לעשות?

נגד השנאה לישראל וליהודים שמגיעה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית אין מה לעשות. זוהי שנאה עמוקה ורחבה מדי. אולם השנאה שמגיעה מהצד הליברטריאני אולי ניתנת לטיפול. היא בוקעת רק מחלק מהתנועה הליברטריאנית ואינה אמורה להוות חלק אינהרנטי מאידיאולוגיה שדוגלת בחופש כלכלי וחברתי.

ייתכן שמדינת ישראל צריכה לקיים את ההבטחה הנושנה של נתניהו משנת 1996 ולוותר על הסיוע הכספי של ארצות הברית. הכסף הזה משמש ככלי ניגוח עיקרי בידי הליברטריאנים, ועדיף לישראל ליטול את היוזמה ולוותר עליו כמחווה של רצון טוב. בנוסף, מדינת ישראל צריכה להתחיל בדו-שיח אינטנסיבי עם אישים מהתנועה הזו. ביקורו של ראנד פול בארץ לפני כשנה וחצי עבר בקול ענות חלושה וזהו פספוס שאסור שיחזור על עצמו.

אך הדבר החשוב ביותר שעל מדינת ישראל לעשות הוא למצוא בעלי ברית חדשים. כך או אחרת, נראה שתור הזהב של יחסינו עם ארצות הברית הגיע לסיומו. הדבר הרע ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לקבור את הראש בחול.

הכותב הוא אנליסט באקסלנס ברוקראז'