צילום: עמרי מילמן
צוק איתן
התושבים ברחו, המכולות ריקות, החלוקה נמשכת עם שכפ"צ
איך משכנעים את החיילת בכניסה לכרם שלום לתת למשאית החלב להיכנס ומי קהל היעד החדש במכולות אחרי שהיישובים התרוקנו. לילה ויום עם מחלקי החלב של תנובה ביישובי עוטף עזה
בכניסה למרלו"ג (מרכז לוגיסטי) דרום של תנובה בקריית מלאכי מקבלים את פני עם חיוך ושכפ"צ ביד. "לכל מקרה שיהיה", אומרים. באולם הגדול והקר בו מעמיסים את מוצרי החלב על המשאיות אני פוגש את מארק פלצמן בן ה־42 מדימונה, שאחראי על קו עוטף עזה. הוא מסביר שהשכפ"צים תמיד היו זמינים עבורם, אבל הפעם הם באמת משתמשים בהם. מארק עובד כבר שנה בקו עוטף עזה. לפני זה הוא עבד בקווים אחרים באזור הדרום. "הרבה דברים מפחידים - פצמ"רים, מנהרות, מחבלים, אתה מנסה לא לחשוב על זה. אני מאמין בגורל. שלשום נהרג אדם כמה ק"מ מהבית שלי בדימונה. ברור שאשתי מפחדת ומעדיפה שאעבוד בקו אחר", הוא מספר.
קראו עוד בכלכליסט
בין הנפגעים הבולטים מהנזקים העקיפים של מבצע צוק איתן בדרום הארץ הם בעלי המכולות והסופרמרקטים ביישובים הקטנים שבאיזור עוטף עזה. "כלכליסט" הצטרף אתמול בשעות הבוקר המוקדמות למחלקי הסחורה של תנובה בעוטף עזה. האנשים האלה שעוברים מדי בוקר במשאית גדולה דרך היישובים השונים מספקים הצצה למציאות של המכולות והתושבים ולדרך בה הם מתמודדים עם המצב.
תחנה 1: מרלו"ג דרום, 4:00
"מה אפשר לעשות?" אומר לי אבי קנדחורוב, העוזר של מארק, בזמן שהוא מעמיס ארגזים למשאית. "גם אשתי מפחדת, אבל אלה האנשים שלנו ביישובים האלה, לקוחות שאנחנו מכירים ודואגים להם יום יום. אם אנחנו לא נבוא, מי יבוא?".
כשאני שואל אותם כמה פעמים במהלך החלוקה תופסת אותם אזעקה הם מחייכים. "בדרך כלל כמה פעמים ביום, אבל יש לנו מזל", הם מסבירים. "הרבה פעמים אנחנו פורקים, יוצאים, ורק אז יש אזעקה באותו יישוב". מצד שני, רוב האזעקות תופסות אותם על הכביש - התרחיש הפחות אידיאלי, כי אין להם מרחב מוגן והם נאלצים "לצאת מהמשאית, לשכב על הרצפה ולקוות לטוב".
המסלול של מארק ואבי בעוטף עזה כולל את כל היישובים וחלק מהערים שנמצאים סביב חלקה הדרומי של רצועת עזה, מיישובי חלוצה או יתד הסמוכים לגבול, דרך היישובים שלאורך הגבול כמו ניר עוז, עין השלושה ועמיעוז, ועד לאופקים שנמצאת רחוק יותר מהגבול, מזרחה.
היקף העבודה הצטמצם גם הוא בעקבות המצב. בדרך כלל יש 18–19 הזמנות ביום, הפעם רק 14. "יש יישובים שהתרוקנו אז המכולות בהם לא טורחות לחדש את המלאי", מארק מסביר. "מרגישים את ההתרוקנות הזו גם על הכביש. חלק גדול מהיום היינו מהמכוניות הבודדות על הכביש".
תחנה 2: פטיש, 6:10
כשאני נכנס למכולת של אמנון בפטיש היא עדיין ריקה בגלל השעה המוקדמת. אבל אמנון בן ה־52 מספר שבמשך היום המצב לא משתפר בהרבה. כבר עשר שנים הוא מנהל את החנות, כך שכשהוא אומר שהמצב לא טוב הוא יודע על מה הוא מדבר. "כל אופי הקניות השתנה. הכל חפוז יותר, קונים פחות באופן כללי, אבל יותר חטיפים ומוצרי חלב כי הילדים יותר יושבים בבית", הוא מספר. "באופן כללי היקף הקניות ירד מאד. הרבה אנשים עזבו את היישוב, אני רואה את זה בכמות החלות שנשארו לי ביום שישי".
הבעיה השנייה איתה נאלצים להתמודד תושבי פטיש, ונגלה בהמשך שהם לא היחידים, היא הפחד של ספקים להגיע. עם שתי אזעקות ליום בממוצע קשה להאשים אותם, אבל התוצאה העגומה היא מקררי גלידות ומדפים חצי ריקים. "התושבים לא באים כל כך בתלונות", מסביר אמנון, "הם רגילים לזה ומבינים את הסיטואציה".
נקודת אור בכל הנוגע להיקף הקניות והמורל הלאומי היא העובדה שבפטיש, כמו ביתר הישובים שנעבור בהם, התושבים קונים המון מוצרים לחיילים וגם החיילים עצמם מפצים במידה מסוימת על הירידה בהיקף הקניות.
תחנה 3: אופקים, 6:30
מפטיש אנחנו מגיעים לאופקים. כשרוב העיר עוד ישנה אנחנו נתקלים באזעקה הראשונה שלנו. כבר המתנו ליד הסופר השני שלנו בעיר, אך הגענו לפני שנפתח אז פשוט נצמדנו לקיר. "שני קירות בטון עדיף על כלום", מארק אומר.
נדב, מנהל מחסן ב־You אופקים, מספר לי שגם אליו יש ספקים שלא מגיעים, אך עיקר הביטולים הם של סוכנים שבמקום להגיע למקום ולראות מה חסר ומה צריך הם עושים זאת טלפונית. נדב מצייר תמונה אופטימית. לדבריו, ייתכן אפילו שההכנסות שלו יהיו גבוהות מהרגיל החודש הודות לחיילים שעושים אצלו קניות ומשום שהתושבים קונים יותר (אולי מפני שהם יותר בבית). אך האידיליה נקטעה כשאחת העובדות שלו נכנסה לסניף נסערת בעקבות האזעקה ושלושת הפיצוצים החזקים שתפסו אותה בדרך לעבודה.
בשלב הזה של היום, ובאזור הזה של הארץ, פיצוצים הם כבר לא עניין מפתיע. הם מעין מנגינה שמלווה אותך לכל אורך הדרך. השאלה היא רק מה העוצמה, שעוזרת לשער האם הם "אצלנו" או "אצלם".
תחנה 4: רנן, 8:10
"אין עבודה. כל מלחמה שמגיעה אין עבודה. אנשים מפחדים לצאת, מי שנשאר ביישוב לא יוצא מהבית". זו התמונה הקודרת שמצייר אושיק, מנהל המכולת ביישוב רנן כבר 10 שנים. קשה שלא להבין אותם, קולות הפיצוצים והנפילות מתגברים ככל שאנחנו מתקדמים בחלוקת החלב.
יש יישובים ש"קיבלו חיילים" והרוויחו. ברנן אין חיילים וגם העובדים הזרים לא ששים לעבוד. עם 10 אזעקות בממוצע ביום זה גם ככה כמעט בלתי אפשרי. למרות שהשעה כבר לא כל כך מוקדמת, המכולת עדיין די ריקה. בעקבות המצב הזה היא פתוחה כעת שעות מצומצמות במשך היום. סוגרים ב־12:00 ופותחים שוב ב־18:00 לשעתיים. אושיק מסביר שהבעיה חמורה יותר הפעם משום שבניגוד למבצע עמוד ענן ועופרת יצוקה מדובר בחודש יולי - החופש הגדול.
בישוב מסלול, שצמוד לרנן, המצב לא יותר טוב. "50% מהמושב כבר לא פה", מסביר מנהל המכולת. "אמנם לא חסרה לנו סחורה, אבל אין מי שיקנה. מבחינתי זה אותו דבר כמו במבצעים הקודמים".
תחנה 5: יישובי אשכול, 8:50
הסופר הגדול ביישובי אשכול ממוקם בעמיעוז ומנוהל על ידי שי בראור בן ה־43 כבר 14 שנה. שי, כמו רוב המדינה, נע בין ייאוש לתקווה, בין התסכול שהמצב יוצר לגאווה שהצבא מסב לו. הוא מספר שמבחינתו המצב כעת יותר גרוע משהיה בעמוד ענן בגלל שקיץ ואנשים יכולים לצאת ל"התאווררות" יותר בקלות, כלשונו.
להערכתו של שי, בסופר שלו תהיה החודש ירידה של 20%–30% בהיקף העסקים בהשוואה לשנה שעברה למרות שהוא באחד היישובים ששפר עליהם מזלם ונמצאים על צומת דרכים מרכזי עבור חיילים. כמות החיילים שנכנסה לחנות בזמן שהייתי שם יכולה די בקלות להסתכם בפלוגה גדולה. אולי בגלל זה קל לו יותר לראות את החשיבות של המבצע ולדבוק בעמדה לפיה "הנושא הציוני־המדיני הוא מה שחשוב עכשיו ועבורו אני מוכן לספוג את ההפסדים".
אבל גם שי מקווה שכשהכל ייגמר יהיה עם מי להתחשבן ולקבל פיצויים. כמו הרבה ממנהלי המכולות האחרים, הוא לא מתרגש כל כך מהפיצויים העקיפים שהוא אמור לקבל בהמשך. התחושה של מרביתם היא כי הם יגיעו בסוף, אך הם לא ישנו את המציאות מקצה לקצה.
המפגש עם משה, מנהל המכורת ביישוב מבטחים, שם את הדברים קצת בפרופורציה. הירידה בהכנסות והפיצויים לא מעניינים אותו, על אף שהוא מאמין שיקבל אותם בהמשך. הבן שלו לוחם בסיירת אגוז ועיקר הדאגה שלו, מן הסתם, מופנית לשם כתזכורת לכך שבסופו של דבר מלחמה זה מלחמה.
תחנה 6: ניר יצחק, 10:00
ניר יצחק הוא גם חלק מיישובי אשכול, אך האווירה הקיבוצניקית שלו נתנה לו מקום מיוחד בסיור. מעבר לזה שהבניין עצמו עם השלט "מרכולית" כמעט ומבטאים את כל מהות הקיבוץ, העובדה שמדובר בגוף שלא למטרות רווח עוזרת לו מאד בזמנים כאלו.
דני גודמן, מנהל המרכולית של ניר יצחק, מקבל את פנינו בחיוך: "אנחנו מנסים בעור שינינו לשמור על השגרה, לפתוח בשעות הרגילות עם צוות מלא". גודמן לא נתקל בבעיות מול ספקים שמפחדים להגיע, אבל כן מעריך כי יש ירידה בפדיון של כ־30%. היתרון של גודמן על יתר המכולות הוא כי המאבק שלו הוא רק על צמצום הנזקים - להפחית כמה שניתן את ההפסד ממוצרים שלא נמכרים ונזרקים.
מכיוון שחלק מהמוצרים ניתן בכל מקרה להחזיר, כמו מוצרי חלב, ולרוב המוצרים האחרים יש תאריכי תפוגה של שנים קדימה, עיקר המאבק הוא בפירות והירקות. ההפסד, בכל מקרה, מתחלק בין חברי הקיבוץ ולא משפיע על השכר הנוכחי של גודמן. הקיבוץ הוא אולי לא צורת חיים אידיאלית עבור רוב האנשים, אבל לפחות הוא מקל על החיים של תושביו בזמן המבצע.
השעות הארוכות של אבי ומארק בדרכים תחת אש, מדי יום, רק כדי לספק חלב ליישובים חצי ריקים ראויה לציון. בשיחה איתם אני מסתקרן לשמוע האם לדעתם גם לאחר שתעבור לידיים סיניות תצליח תנובה להמשיך לשמר את הקו הזה. התשובה שלהם די נחרצת: "תנובה לא משתנה בגלל מי ששולט בה, תנובה זה העובדים שלה וזה לא הולך להשתנות". אני מקווה שהם צודקים.
תחנה 7: כרם שלום, 10:40
הנקודה האחרונה בסיבוב שלנו היא גם הנקודה הקרובה ביותר לגדר של עזה. הדרך של מארק ואבי להודיע לי שהיעד הבא הוא כרם שלום היתה לעטות על עצמם את השכפ"צים שעד אז היו תלויים לידנו במשאית במרחק נגיעה. יש גבול לכמה אפשר לסמוך על הגורל.
כרם שלום מוגדר כשטח צבאי סגור. כשהגענו לכביש הגישה, עצר אותנו מחסום של משטרה צבאית ואסר עלינו להכנס. ההנחיה של תנובה, שכמובן שיש בה היגיון, היא כי על המחלקים לא להתווכח עם צה"ל. אבל בכל זאת, ירדנו אבי ואני לשאול את החיילת למה הצבא עושה סגר על יישוב. הרי ככל הידוע לנו הוא לא מתכנן לספק לתושבים אוכל ושתייה. זה לא עזר, החיילת לא אישרה לנו להיכנס. אחרי מספר שיחות טלפון בכל זאת קיבלנו את האישור המיוחל רק כדי לגלות שהיישוב כמעט שומם.
מרכז ההזמנות של תנובה, שיושב באשקלון, לא עובד בצורה מלאה כרגע. גם מרבית החנויות פועלות בהיקפים מצומצמים, כך שחלק גדול מההזמנות שחילקנו הן למעשה "שיחזור" של ההזמנות משבוע שעבר - לטוב ולרע. מהצד הטוב, תנובה מעבירה לחנויות את הסחורה שסביר להניח שחסרה להן, ואותן חנויות לא חייבות לקבל את הסחורה אם הן לא זקוקות לה. בצד השלילי, גילינו בסיבוב שלנו שלא מעט חנויות היו שמחות לקבל מוצרים אחרים, בעיה ששיחת טלפון פשוטה היתה יכולה לפתור אך כאמור לא התאפשרה.
בכרם שלום, שככל הנראה נשארו בו משפחות מועטות כרגע, קיבלנו המחשה מלאה ל"שיחזור ההזמנה". לא היה בחנות נפש חיה שתפתח ותקבל את הסחורה. כך על אף המאבק ההירואי שלנו לספק חלב לכרם שלום הנצורה, לא באמת עזרנו לאף אחד.
2 תגובות לכתיבת תגובה