"אחרי אזעקה או שתיים כבר קשה להיות זרים"

כשארפובה סאטישי תהיה גדולה היא רוצה להיות במאית מפורסמת בבוליווד. סאטישי יודעת שהדרך לשם ארוכה, מפותלת ומלווה בקשיים מרובים. "אתה צריך להבין", היא אומרת, "בוליווד היא כמו מועדון חברים סגור. יש שם המון נפוטיזם, כולם קרובי משפחה של כולם, אבל ברגע שאתה נכנס למועדון - השמים הם הגבול. במאי מצליח בבוליווד מרוויח הרבה יותר כסף מבמאי מצליח בהוליווד. והוא גם הרבה יותר מפורסם".

בינתיים, עד שסאטישי תגשים את חלומה להשתלב בתעשיית הקולנוע הגדולה בעולם, היא הצטרפה ל־20 סטודנטים לקולנוע מרחבי העולם ל־Jerusalem Film Workshop - פרויקט שבמסגרתו הם מבלים בימים אלה חודשיים בישראל, מביימים שני סרטים קצרים ונפגשים עם בכירי תעשיית הקולנוע בארץ.

קזוזי שאנג הסינית מביימת בירושלים. "אפילו סטודנט אחד לא ביקש לחזור הביתה בעקבות המצב" | צילום: אלכס קולומויסקי

סוג של חוויה

החיים פה תמיד מורכבים אבל לא משתווים לשבועיים האחרונים, כשאזעקות עולות ויורדות ליוו את הסטודנטים בכל אשר הלכו. את לא מפחדת מהטילים, אני שואל את סאטישי, והיא מצחקקת.

"האמת היא שממש לא", היא אומרת, "זה סוג של חוויה. אבא שלי הוא מעריץ גדול של מדינת ישראל. מאז שאני זוכרת את עצמי הוא סיפר לי על הגבורה של היהודים שהצליחו להתאושש מהאסון הגדול שקרה להם במלחמת העולם השנייה, ולהקים מדינה דמוקרטית ומשגשגת בין כל האויבים מסביב. כשסיפרתי לו שאני נוסעת לישראל הוא התרגש מאוד. אני חושבת שבמקום לדאוג לי, הוא מקנא בי. אם כבר, החוויה הזאת ליכדה אותנו. אמנם כולנו מדברים את שפת הקולנוע, אבל בכל זאת היינו זרים. אחרי אזעקה אחת או שתיים - כבר קשה להיות זרים".

גם קזוזי שאנג הסינית לא ממש מפחדת מהטילים. "בשנתיים האחרונות אני לומדת בניו יורק", היא אומרת, "אז אני לא רואה סיבה מדוע מקום שלו ורגוע כמו ירושלים ילחיץ אותי". אני פוגש אותה ברחוב שמעוני בירושלים, שם היא ביימה בשבוע שעבר סרט דוקומנטרי על אדם חירש־אילם שמצליח להתמודד עם קשיי החיים למרות הנכות שלו.

כשהעיתונאי החטטן מגיע לסט שלה היא משוחחת עם גיבור הסרט, מסבירה לו בעדינות מדוע הצילומים יתעכבו בזמן שהיא תשוחח איתי. אני אומר לשאנג שהקרבה בינה לבין הגיבור שלה, שאותו הכירה רק יומיים קודם לכן, מרשימה מאוד. "כולם חושבים שבמאי קולנוע הם אנשים קשוחים", היא אומרת, "אבל אני חושבת שגדולה של במאי צריכה להיות בשלווה שלו, ביכולת להרגיע את הסט".

טלפונים מההורים

הרעיון להביא לכאן סטודנטים לקולנוע צץ במוחו של המפיק גל גרינשפן לפני כשלוש שנים. גרינשפן, שחברת ההפקה שלו ושל רועי קורלנד Green חתומה על סרטים כמו "הנוער" של תום שובל ו"אנשים כתומים" של חנה אזולאי הספרי, האמין שסאמר סקול קולנועי בישראל ילהיב סטודנטים מהעולם כולו ויזרים לכיסו מזומנים. "מהר מאוד גיליתי", הוא אומר, "שהמציאות שונה מהחלום. יש עשרות פרויקטים כאלה בעולם, ובמחירים שהם גובים אין לנו איך להתחרות בהם".

גרינשפן לא התייאש. אחרי הכל, אף שהרעיון המקורי היה מסחרי באופיו, מדובר כאן ברווח נקי למפעל הציוני - אם דור העתיד של הקולנוע העולמי יחיה וייצור כאן במשך חודשיים, וילמד את מורכבות הקיום הישראלי. בסוכנות היהודית הסכימו איתו לחלוטין וקפצו בשמחה על העגלה, וכך עשה גם מנכ"ל יונייטד קינג משה אדרי. לאחר יותר משנה של הכנות, לפני שבועיים נחתו כאן 21 הסטודנטים. "לתדהמתי", אומר גרינשפן, "אפילו סטודנט אחד לא ביקש לחזור הביתה בעקבות המצב. אמנם היו כמה טלפונים היסטריים מההורים, אבל בסופו של דבר כולם נשארו איתנו".

ידידות מופלאה

ביום שישי שעבר, במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים, הקרינו הסטודנטים את הסרטים התיעודיים שעליהם עמלו בשבוע האחרון. אמנם הבוסריות הורגשה, ובכל זאת היו שם כמה קטעים מרגשים. ב־13 באוגוסט, בסינמה סיטי גלילות, יציגו הסטודנטים את הסרטים העלילתיים הקצרים שאותם צילמו. לגרינשפן אין שום ספק שזו תחילתה של ידידות מופלאה, ושגם בשנה הבאה - עם מעט עזרה מידידים - ינחתו כאן סטודנטים לסאמר סקול של קולנוע ישראלי.