ביהמ"ש קבע: עיריית ת"א תפצה במיליון שקל את אלמנת הנפטר במרתון 2011

עיריית תל אביב ומארגני מרתון שקיימה יפצו במיליון שקל את בני משפחתו של משתתף שנפטר במהלך המרוץ, כך קבע בית משפט השלום בתל אביב. "קבלת אישור רפואי ממשתתפי המירוץ היתה יכולה לשלול מהמנוח את ההשתתפות בתחרות ולמצער לפרוש מבעוד מועד בשלביו המוקדמים של המרוץ ומכוח כך הייתה נמנעת הטרגדיה נשואת דיוננו", נכתב בפסק הדין.

דוד שלמוביץ גולה השתתף במרוץ "חצי מרתון" שהתפרס על פני 21 קילומטרים והתקיים באפריל 2011 ברחובות תל אביב. במהלך המירוץ קרס שלמוביץ גולה ופונה לבית חולים שם נפטר.

בעקבות זאת, הגישו בני משפחתו, אלמנתו וילדיו, תביעה כנגד העירייה, בהיותה הרשות המקומית שארגנה את קיומו של המרוץ העירוני, כנגד חברת כפיים שיווק וקידום מכירות שהפיקה את האירוע בפועל וכנגד הראל חברה לביטוח.

בני המשפחה טענו כי העדר דרישה מטעם מארגנות המרוץ לאישור כשירות רפואי פיזי מהווה "הפרתה של חובת הזהירות כלפי הרצים". את הטענה ביססה התביעה על האנלוגיה שבין דרישת אישור לצורך אימון במכון כושר לדרישת אישור להשתתף במרוץ במרוץ על דרך הקל וחומר.

בני המשפחה הציגו בפני בית המשפט כי בערים שונות בעולם, כמו פריז, ברלין ואמסטרדם, קיימת דרישה במרתונים להצגת אישור רפואי או לחילופין בדיקה רפואית במכון מוסמך.

מנגד, טענו העירייה וחברת ההפקה כי דרישת אישור רפואי איננה מקובלת באף מדינה ומכך יש להסיק שגם איננה נחוצה. חוק הספורט, טענו, לא חל על מרוצי חובבנים שאינם משתייכים לאיגוד ספורטיבי כלשהו ולכן ממילא הצגת האישור לא חלה על המנוח.

"אני סבור כי על הנתבעות אכן קמה החובה לוודא ולפקח באופן פוזיטיבי על הימצאותו של אישור רפואי אצל כל אחד ממשתפי המרוץ", קבע שופט השלום בתל אביב מנחם קליין. "הסתפקות בהצהרה אינטרנטית המעוגנת בלחיצת כפתור 'האני מסכים' אין בה די כדי להביא למודעות המשתתפים במרוץ את חשיבות מצבם הבריאותי וההשלכות האפשרויות ככל שמצבם אינו מאפשר את המאמץ המתבקש במהלך המרוץ".

לדברי השופט, מקובלת עליו האנלוגיה בדרך של "קל וחומר" לדרישת אישור פיזי לצורך אימון במכון כושר, שם המתאמנים שוהים תחת פיקוח מתמיד של מאמנים מוסמכים. "בענייננו", כך לפי פסק הדין, "כאשר הריצה מתבצעת באוויר הפתוח ולעיתים בתנאי שמש ולחות קשים, וביחד לאור העובדה כי המדובר בחצי מרתון אשר המשתתפים בו לרוב אינם אצנים מומסכים והריצה במסגרת זו יכולה להיות הראשונה 'בקריירת' הריצות שלהם כפי שהיה אצל המנוח, היא הנותנת שחיוני לפקח ולהקפיד על יכולתם וכושרם הפיסי יותר מאשר אצל ספורטאים מוסמכים ובעלי וותק".

"הסתפקות ב'הצהרה אינטנרנטית' של המנוח כי הוא מחזיק באישור רפואי היה בה משום חריגה מצורת התנהלותו של 'המארגן הסביר' והיא עולה כדי הפרת חובת זהירות", סיכם השופט.

עוד לפי פסק הדין, מאחר והעירייה וחברת ההפקה הסתפקו באישור אינטרנטי בלא הצגתו של אישור רפואי פיסי – הדבר פגע "במודעות המנוח להשלכות האפשרויות בגין הליקויים הבריאותיים מהם סבל". "אני סבור כי אכיפת הפנייה לרופא היה בה כדי לשלול מהמנוח את ההשתתפות בתחרות על ידי מעבר מדוקדק בין סעיפי האישור והליקויים הקיימים, ולמצער לפרוש מבעוד מועד בשלביו המוקדמים של המרוץ ולאור המודעות הרחבה יותר שהייתה מתקבלת על ידי האמור, ומכוח כך הייתה נמנעת הטרגדיה נשואת דיוננו".

לצד זאת קבע בית המשפט כי למשתתף המנוח יש לייחס אשם תורם בשיעור של 30% זאת מאחר ובעת הירשמותו למרתון היה בגיר, כבן 40, והיה עליו "לשקול את צעדיו בטרם 'אישר' קיומו של אישור רפואי" וכן התעלמותו מהתסמינים המאפיינים מכת חום כמו עליה בחום הגוף, תחושת סחרור, בחילה ובלבול.

בסך הכל, לפי פסק הדין יפצו העירייה, חברת ההפקה וחברת הביטוח את משפחתו של המנוח בכמיליון שקל.