אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הון אנושי: באבא בום

הון אנושי: באבא בום

מתערוכת האמונות הטפלות ועד לגאלה של הסדנה לאופרה, האלפיון לא הצליח לברוח מצלה המדכדך של המלחמה בעזה

31.07.2014, 09:01 | ארי ליבסקר
לפתיחת התערוכה "מזל וברכה", בבית התפוצות בשישי בצהריים, הגיעו יחסית הרבה אנשים, בהתחשב בכך שרגע לפני כן נשמעה אזעקה. התערוכה עוסקת במיתוסים ובאמונות טפלות באמנות ישראלית; בחלק מהעבודות ראיתי אירוניה דקה, ובחלקן הערצה לכוחות מאגיים כמו כשפים ותרופות סבתא. האוצרת כרמית בלומנזון הזכירה בדברי הפתיחה שלה שפוליטיקאים ואנשי עסקים לא עושים צעד בלי להתייעץ עם רבנים ובאבות.

שוני ריבנאי, פעם פרסומאי והיום אמן, הציג ציור של הרב עובדיה. דיברנו על הפגיעה בפרסום בזמן מלחמה, וריבנאי אמר: "זה מצב מוכר שקורה בכל מלחמה ובכל העולם".

אורי עיני, מנכ"ל אדלר־חומסקי, נשמע מודאג יותר ואמר שהמצב כיום גרוע משהיה במלחמות הקודמות: "חברות מפחדות לפרסם כי זה נראה להן לא יאה. הן נמנעות אפילו ממודעות תמיכה ועידוד, כי בעקבות המחאה החברתית הן חוששות שזה יתפרש כאופורטוניזם ציני".

מימין: טובה סגול, ג מימין: טובה סגול, ג'ו בהס וסמי סגול מימין: טובה סגול, ג

בין השאר הוצגו בתערוכה גם חפצי יודאיקה, שעליהם נכתב בקטלוג שהם "חפצים טקסיים בעלי מטען ואמונה, המשמשים את בעליהם כמעניקי מעטפת הגנה יומיומית". היחס המיסטי הזה לחפצים הזכיר לי את האמונה העיוורת בכיפת ברזל, משל היתה צור ישראל עצמו. את פריטי היודאיקה, גיליתי, תרם האספן ביל גרוס, יהלומן בעברו. "פרשתי מעסקי היהלומים כי הם שעממו אותי", הסביר לי גרוס. "בכלל, התעשייה הזאת היא אשליה גמורה. יהלומים הם בכלל לא מוצר נדיר, ואין בהם כל תועלת. בלי סינדיקט היהלומים העולמי הם לא היו שווים כלום". אמרתי שחבל שבגלל אותם יהלומים נהרגים עוד ועוד אנשים באפריקה, וגרוס הסכים איתי.

למחרת, במוצאי שבת, הייתי בדרכי לגאלה של זמרי הסדנה הבינלאומית לאופרה במוזיאון תל אביב, כשנקלעתי לכיכר רבין ולהפגנה הכפולה שהיתה בה: הפגנת שמאל נגד המלחמה, ומולה הפגנת ימין נגד השמאל. למרבה הצער זה נראה כמו מאבק בין שני שבטים: שבט השמאל הברנז'אי של לב העיר, עטור שלטים באנגלית שפונים לצופים בחו"ל, ומולו שבט תושבי השכונות והפריפריה - כועסים וזועמים, ומיעוטם גם אלימים.

בגאלה האופראית עצמה, שנערכה יחד עם התזמורת הקאמרית הישראלית ובניצוחו של פול נדלר, פגשתי את סמי סגול, בעלי כתר פלסטיק ותומך ידוע של מחנה השלום. "אני תמיד אופטימי", אמר סגול, "לא צריך להיתפס לייאוש". שאלתי מה הוא אומר על הקרע בין הימין לשמאל והוא אמר: "בחוגים שלנו אין קרע כזה. הנה, אתה רואה, פה אנשים לא רבים אלא באים לשמוע אופרה".

אחר כך פגשתי את ישראל גרבינסקי, בעל חברת ההסעדה המוסדית קולינר. "במלחמת לבנון השנייה היתה בעיית שינוע, שלא באשמתנו, ובעטיה חברות ההסעדה ספגו ביקורת לא מוצדקת. הפעם אין בעיות אספקה ואנחנו מאכילים את כולם". שאלתי איך הוא מרגיש בכובעו השני, כדירקטור באי.די.בי תיירות. "אנחנו עוברים משבר לא קטן", הוא הודה. "הצלחנו להחזיר קצת מההפסדים בזכות ביטולים של חברות זרות, אבל זה עדיין לא מספיק".

לפני תחילת הקונצרט עלה לבמה ראש העיר רון חולדאי כדי לשדר עסקים כרגיל: הוא הזכיר שהסדנה נערכה בעבר בתקופת מלחמת לבנון השנייה, ושיבח את נכונותם של האורחים מחו"ל להישאר כאן. בהפסקה שאלתי אותו איך זה שחמאס הצליח בזמן כה קצר להקים עיר מנהרות בעזה, ובתל אביב לא הצליחו להקים רכבת תחתית. חולדאי אמר: "בחמאס יודעים לקבל החלטות. פה ממש לא יודעים".C

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות