הקוסם שהזדקן

ב־20 השנים האחרונות ביים וודי אלן כמה סרטים גרועים במיוחד, ויכול מאוד להיות שהעובדה הזאת מצילה לו היום את הקריירה. בסרטים, בדיוק כמו בחיים, הכל בעצם תלוי בגודל הציפיות.

כשאתה הולך ביום שישי אחרי הצהריים עם העיתון לגינה הציבורית, למשל, אתה לא מצפה שג'ואל רובשון יבשל לך שם ארוחת צהריים, ברוס ספרינגסטין יזמר לך ובר רפאלי תצנן אותך ותגיש לך ענבים. אתה רק מקווה שלא יהיו שם יותר מדי יתושים וקקי של כלבים. לפני 30 שנה סרט חדש של וודי אלן הרגיש כמו רפאלי עם מניפה, היום אתה בעיקר מפחד מהריח.

אז אתה יושב שם בחשיכה וצופה ב"קסם לאור ירח", מנסה לשכוח שהאיש שביים את הסרט הזה יצר בשרביטו קסמים אמיתיים ומצליח אפילו לחייך לפעמים אל מול הסרט החביב שאתה צופה בו עכשיו. אלן, על סף תחילת העשור השישי שלו כבמאי סרטים, לא נפטר וכנראה שגם לא ייפטר מהנטייה שלו בשנים האחרונות לשעמם ואף לייגע.

שיעמום, כידוע, הוא אויבו הגדול של האדם, בקולנוע וגם בחיים. ובכל זאת, ואף על פי שהיו בסרט לא מעט דקות כאלה, אלן מצליח להגיע לבסוף לחוף מבטחים, בלי שהצופה יצטרך להרהר במחשבה הגרועה מכולן: האם לנטוש את הסרט באמצע.

"קסם לאור ירח" מספר על שבוע בדרום צרפת לפני כמעט מאה שנה, כשקוסם ידוע מלונדון (בגילומו המיובש משהו של קולין פירת') מגיע לריביירה לבקשתו של חבר כדי לחשוף מתחזה (בגילומה הצונן לחלוטין של אמה סטון) שטוענת בתוקף שהיא מדברת עם המתים. המכשפה הצעירה היא כמובן אמריקאית עוצרת נשימה, והקוסם הבריטי המזדקן יתאהב בה במהרה ואפילו יאבד את אמונתו רבת השנים באפיקורסיות מוחלטת. בדרך לשם הם ילגמו קוניאק צרפתי משובח, ינהגו במכוניות משוחזרות מרהיבות ובעיקר ישאירו את הצופה מעט אדיש לגורלם.

למזלו של אלן, הדרך משם לכותרות הסיום קצרה למדי ומאפשרת גם להגיד כמה מילים חיוביות, כמו "קומדיה רומנטית קלילה ונטולת יומרות, שאפילו תצליח להנעים מעט את זמנכם בתנאי שתגיעו עם אפס ציפיות". או פנטזיות לא הגיוניות.