אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ובינתיים, בצפון צילום: יעל סובינסקי

ובינתיים, בצפון

הרחק מטווח הרקטות ואחרי שיתוק זמני התיירות בצפון מתאוששת וממשיכה לשמור על דו־הקיום העדין והסבוך. מסע בגליל, קיץ 2014

10.08.2014, 09:07 | יעל סובינסקי
היה חם בגליל בסוף השבוע האחרון, כמעט 30 מעלות, ודרך ההתמודדות הטובה ביותר בצהרי היום היתה בריחה למזגן ולמאכלים קלים וקרים עד כמה שאפשר. ב"בוזה - פשוט גלידה" היו רק שניים־שלושה שולחנות תפוסים, לא מראה אופייני לגלידרייה בחופש הגדול.

"לא הגיעו לפה הרבה אנשים בזמן האחרון, אבל מאז הפסקת האש הם חוזרים", מספרת לנו נופר מקיבוץ סאסא, שעומדת מאחורי הדלפק. "אני פליטה", היא צוחקת, "ביטלו לנו את כל הבחינות באוניברסיטת בן־גוריון, אז אני פה".

 , צילום: יעל סובינסקי צילום: יעל סובינסקי  , צילום: יעל סובינסקי

לפני שנתיים נפתחה כאן הגלידרייה של עלאא סויטאת ואדם זיו, זה מתרשיחא וזה מסאסא. העסק היהודי־ערבי הפך לאטרקציה לחובבי גורמה. בבעלותו של סויטאת גם מסעדת אלומה בעיר, ולדבריו, "המלחמה השפיעה מאוד על המסעדה. בשבועיים הראשונים לא הגיעו אנשים בכלל, בשבוע השלישי התחילו לטפטף, ועם הפסקת האש הם מתחילים לחזור". כשאני שואלת אותו אם אנשים חששו להגיע, הוא אומר: "אלה לא אנשים שיפסלו אותנו בגלל מלחמה. המצב היה גרוע אצל כולם".

תרשיחא היא עוף מוזר בנוף הישראלי: פסיפס צבעוני במיוחד של ישן וחדש, של מוסלמים, דרוזים, נוצרים ויהודים, התפתחות קולינרית ואוכל פשוט ומסורתי. בשנתיים־שלוש האחרונות היא הופכת בהדרגה למוקד תיירותי, בעיקר לתיירות פנים. ב־Meaky’s Top View, הבר של חאתם טנוס מיקי שנפתח על גג הבניין הכי גבוה במרכז העיר, יושבים מיכל ועוזי מכפר ורדים ומספרים בגאווה: "הילדים שלנו מתחילים לדבר על חזרה לצפון. דברים קורים כאן".

משהו טוב עובר על הגליל המערבי, והוא מתרחש בשקט ומתוך יוזמות מקומיות. דוגמה לכך היא העמותה זמן גליל מערבי, שהקימו לפני שלוש שנים ג'וני שטרן, בעלי יקב שטרן בתובל, ואמנון גופר, אושיה מקומית ומדריך תיירים. "מאסנו בקמפיינים מנופחים שלא עושים כלום. החלטנו לפעול בעצמנו", מספר גופר. כיום חברים בעמותה 29 עסקים קטנים מהאזור שפועלים יחד.

המלצות הדדיות, בניית מסלולים ופעילויות משותפות - הכל נברר בקפידה. אתר העמותה, לצד האתר והאפליקציה "אוצרות הגליל", המיזם של רעיה שטראוס, מסייעים בהתמצאות למי שהחליט לנסוע צפונה.

יקב כישור. "קיבלנו טלפונים, אבל לא יודעים אם יגיעו", צילום: יעל סובינסקי יקב כישור. "קיבלנו טלפונים, אבל לא יודעים אם יגיעו" | צילום: יעל סובינסקי יקב כישור. "קיבלנו טלפונים, אבל לא יודעים אם יגיעו", צילום: יעל סובינסקי

בקיבוץ אילון סיכמו השבוע את מחזור 2014 של "קשת אילון", קורס הקיץ הבינלאומי שאוסף אליו כנרים מצטיינים מרחבי העולם. רק הבוקר פינו המשתתפים את חדרי האירוח, וכבר השתכנו בהם נופשים חדשים.

"שבוע לפני הקורס נפלו פגזים במטע הבננות של הקיבוץ, ובמקום 52 אורחים הגיעו רק 38", מספר גלעד שיבא, המנהל והמקים של קשת אילון. למרות זאת, המנגינה לא נפסקה: במשך 19 יום התקיימו כאן קונצרטים, גם אם בחלקם נרשמו מקומות ריקים. "קורסים של מלחמות הם מאוד אינטימיים ומאוד מיוחדים", הוא מספר, למוד ניסיון ממבצע ענבי זעם וממלחמת לבנון השנייה.

לא היה כיף

קצת דרומה משם, ליד השער של קיבוץ תובל, מסדר שטרן את רהיטי העץ החדשים במרכז המבקרים של היקב. עד לפני שבוע היקב כלל חדר אחד, עם שולחן שהיווה את "מרכז המבקרים", ועכשיו הוא חונך מרכז חדש ורחב ידיים שהושקעו בו כמה מאות אלפי שקלים. "לא היו ביקורים בזמן המלחמה, וגם במכירות בשאר הארץ ירדתי ב־60%", הוא מודה. "פתחתי כי היה כתוב באתר, אבל לא היה כיף. למי יש כוח לעשות 'לחיים' כשיש מלחמה?". למרות זאת, הוא אופטימי: בספטמבר הוא יערוך השקה רשמית למרכז החדש, ויש לו כבר אינספור תוכניות לימים שאחרי הרגיעה.

ג ג'וני שטרן ביקב שלו בתובל. "למי יש כוח לעשות 'לחיים' במלחמה?" | צילום: יעל סובינסקי ג

 

תמונה שגרתית

חמש דקות נסיעה, ואנחנו כבר ביקב נוסף. לפני חודשיים נחנך מרכז המבקרים של יקב כישור בכפר השיקומי והקהילתי כישורית, ובבוקר שישי אנחנו יושבים עם יאיר אונא, מנהל השיווק, ליד שולחנות עץ ארוכים וריקים, ממתינים למבקרים. "אתמול קיבלנו קצת טלפונים, אבל אנחנו עוד לא יודעים אם יגיעו", הוא אומר. אחרי שסיירנו במקום וחיכינו לאורחים לשווא, אנחנו שוב יוצאים לדרך.

שישי בצהריים בשוק של עכו הוא בדרך כלל אחד המועדים הצפופים ביותר לביקור, אך היום נרשמת בו תנועה דלילה למדי. לא רחוק משם, בבזאר הטורקי, נמצאת סבידה, מסעדונת הדגים של אוהד הורוביץ משבי ציון ודן שמולוביץ מלוחמי הגטאות, מלאה באנשים. "לפני שהתחילה המלחמה סופי השבוע היו מלאים, ואפילו אמצע השבוע היה סבבה", אומר הורוביץ, "כשהכל התחיל סגרנו לשבועיים, לא יכולתי לעמוד בזה שהכל מת. קיבלתי דיכאון כשליברמן קרא להחרים עסקים של ערבים".

רגע לפני שהשמש שוקעת אנחנו קופצים למבשלת בירה מלכה ביחיעם. את המרפסת מתחת למבצר הצלבני גודשים צעירים ומבוגרים שחולקים שולחנות או שמיכות על הקרקע. כולם שותים, צוחקים ואוכלים, תמונה שגרתית לגמרי באחר צהריים של סוף השבוע במדינות ללא מלחמה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות