צילום: עמית שעל
ביקורת הופעה: קסם בע"מ
כולם אוהבים את הביטלס, אך האם זו סיבה לראות את המג'יקל מיסטרי טור? תלוי מתי הגעתם להופעה
השאלה הזו ליוותה אותי לאורך חלק נכבד מההופעה. אני כנראה מהשמרנים שטוענים שבשביל להעלות מופע מחווה צריך סיבה טובה, ותירוצים כמו "50 שנה לביטלמניה" או יומולדת ליציאתו של "ריבלובר" באמריקה הם לא מספיק חזקים, לטעמי. בלי אנרגיות או כריזמה יוצאות דופן ובלי עיבודים מיוחדים חציה הראשון של ההופעה היה נטול ריגוש. צעירים רקדו, מבוגרים יותר המשיכו לשבת, וזה הזכיר נשף בתיכון.
נדמה היה שמכל ששת חברי הלהקה רק קובי סנדהאוז, הקלידן/סולן, ממש נהנה. בחלק מהשירים הוא אפילו שחזר צלילים מוכרים, כמו פתיחת המלוטרון ל"Strawberry Fields Forever". בשיר העשירי, "I've Just Seen a Face", קפץ אמיר דרזי עם גיטרה קלאסית לביצוע חמוד, ונוצר רושם שגם שאר החבר'ה מתחילים ליהנות. אחרי ביצוע עדין ויפה ל־"Let it Be" ואירוח מרענן של דנה עדיני, נדמה היה שהלהקה מתחממת.
חמי רודנר הציג את "For No One" כשיר קטן־גדול, ואת "I am The Walrus" כשיר גדול־גדול, ואת שניהם ביצע מצוין. אחריו הלהקה נשארה מחושמלת וסיפקה את הרגעים הטובים שלה בהופעה.
זה היה כאילו ראיתי שתי להקות: אחת שניגנה בהנאה מידבקת, והאחרת רק רוצה לנגן קצת שירים של הלהקה האהובה עליה. אבל זו לא סיבה מספיק טובה, הרי כולם אוהבים את הביטלס.
רגעים שנזכור ביום שאחרי:
1. אמיר דרזי ב־I’ve Just Seen A Face. שבירה קלילה ויפה לצליל אקוסטי וקול מפתיע.2. ההדרן הארוך. איפה היו האנרגיות האלה כל הערב?
3. כמה פעמים במהלך הערב אפשר להזכיר שיש לכם עמוד פייסבוק פעיל? זה מעיק.
תגובה אחת לכתיבת תגובה