איך זה שכוכב: פרידה מרובין ויליאמס

דווקא על התפקיד הכי רציני בקריירה שלו זכה רובין ויליאמס באוסקר. ואולי זה לא מקרה. ב"סיפורו של ויל האנטינג" (1997) הוא משחק פסיכולוג שמצליח לשקם את חייו של הגאון העבריין שמגלם מאט דיימון, תפקיד שזיכה את ויליאמס בפרס לשחקן המשנה. שם מתגלה במלוא עוצמתה היכולת הבאמת מופלאה שלו: לסחוף אחריו, בלהט המידבק שלו, כל מי שנמצא בסביבה. ויליאמס היה סוג של "חלילן מהמלין" מודרני - במקום חליל היה לו כישרון משחק, אבל התוצאות היו דומות: כשצפית בו, כל שרצית לעשות הוא ללכת שבי אחריו.

היום אפשר רק להצטער שיותר מפיקים הוליוודיים לא בחרו בו לתפקידים כאלה, כי הניצוץ של הקומיקאי בתפקידים רציניים הוא שהפך את ויליאמס לשחקן ענק שאין דומה לו, מישהו שבמותו העצוב כל כך משאיר ריק אינסופי.

בשאר זמנו נאלץ ויליאמס לגלם את הקומיקאי המטורף, כל כך מטורף שהצופה מרגיש שתכף הוא יאבד שליטה לחלוטין. לצפות בו בתוכניות של ג'יי לנו או דיוויד לטרמן היה תמיד עונג צרוף, מלווה בתחושה שסוף סוף הגיע מישהו שלא ימלא אחר הוראות התסריט, שינשק את הזקנה בשורה האחרונה, או שסתם יפצח במונולוג חצי מצחיק והרבה עצוב על הסכנות בהתמכרות לאלכוהול.

ויליאמס הצחיק אנשים פחות או יותר מהרגע שבו נולד. הוא למד מהגדולים מכולם - ריצ'רד פריור האגדי היה המנטור שלו והתוצאות בהתאם. בשנות השבעים המאוחרות הוא פרץ בסדרת הטלוויזיה האמריקאית המצליחה "מורק ומינדי". להוליווד הגיע ויליאמס לראשונה עם "פופאי" (1980), וקיבל את התפקיד הדרמטי הראשון ב"העולם על פי גארפ" (1982).

חבוי בתוך קופסה

המשימה להישאר אדיש לנוכח השיגעון המתפרץ שלו היתה כמעט בלתי אפשרית. והוא ידע את זה. הוא ידע שברגע שהוא יפתח את הפה נתגלגל מצחוק, הוא ידע שמתנת האל שקיבל תשאיר אותו חקוק בנשמותינו. אנחנו אוהבים אנשים שמצחיקים אותנו, אנחנו שומרים להם חסד, וזה בדיוק מה שעשינו עם ויליאמס. שמרנו אותו בלבנו עד לפעם הבאה שיפתח את הפה וברגע אחד נשכח את כל הצרות שלנו, את כל הקשיים, ונתמסר לכמה דקות לליצן המופלא הזה.

ואפילו לא היינו צריכים לראות אותו כדי לצחוק. בדיוק כמו התפקיד שמילא ב"אלאדין", כל מה שצריך היה לעשות זה לשפשף את הבקבוק והג'יני היה יוצא משם. רובין ויליאמס לא שיחק את הג'יני ב"אלאדין" (1992), הג'יני הוא זה ששיחק את ויליאמס. בכל פעם שראית אותו נדמה היה לך ש־300 שנה הוא היה חבוי בקופסה וממש הרגע יצא משם, נחוש לחלוטין לתת את כל מה שיש לו בחמש דקות הופעה אחרי מאות שנים של חזרות בתוך בקבוק.

צחוק עצוב

בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים הוא קיבל שורת תפקידים שנצרבו בהיסטוריה הקולנועית, כמו המורה הסוחף ב"ללכת שבי אחריו" (1989), ההומלס ב"פישר קינג" (1991), האב המתוסכל שכולם הזדהו איתו ב"גברת דאוטפייר" (1993) והליצן שמשמח ילדים חולים ב"פאץ' אדאמס" (1998). בשנים האחרונות ויליאמס הופיע פחות בתפקידים משמעותיים על המסך הגדול, אך בטלוויזיה קיבל בשנה שעברה תפקיד ראשי בסדרה הקומית "המשוגעים", לצד שרה מישל גלר. הסדרה בוטלה לאחר עונה אחת.

החיים בתוך הבקבוק, ברגעים שבהם אף אחד לא ראה אותו, היו קשים מנשוא עבור ויליאמס. העובדה שהוא ככל הנראה שם קץ לחייו הופכת את העולם למקום עצוב יותר, למקום שבו גם מאחורי הצחוק המשוחרר ביותר מסתתר עצב גדול, עצב שוויליאמס כבר לא הצליח לחיות איתו.

רובין ויליאמס היה קומיקאי חד־פעמי, גאון אמיתי, בעל כישרון מהסוג שלי סטרסברג לא יכול ללמד בשום בית ספר למשחק. ויליאמס נולד ומת עם הכישרון להפוך אותנו לאנשים קצת יותר שמחים. היום אנחנו יודעים שהאיש שהוביל אותנו עם חליל הקסם שלו לא מצא לעולם את החלילן שיצליח להוביל אותו. שבזמן שהוא ריפד את העולם עם חוש ההומור שלו, לא היה שם אף אחד שיצחיק אותו ולהראות לו שגם בזמנים הקשים ביותר יופיע פתאום אדם מוזר על המסך ויצליח להשכיח, ולו לרגע, את כל הרע שמסביב.