"אנחנו עם שאוהב לשמוח ולבלות"

"התחלנו את החזרות והמלחמה תפסה אותנו באמצע", מספרת השחקנית סנדרה שדה. "היתה תחושה של חוסר אונים, כי אנחנו עסקנו בתיאטרון ובקומדיה בימים שבהם אחרים עוברים רגעים כל כך לא פשוטים. זה היה מוזר".

איך זה השפיע עליכם?

"זו היתה חוויה מאוד מורכבת ולא פשוטה. חדר החזרות שלנו היה גם המקלט של התיאטרון, וכל העובדים היו יורדים לשם. גם מול הבית שלי בתל אביב יש בית קפה הומה מאוד, וכולם היו נכנסים אלינו למקלט כשהיתה אזעקה".

ואיך זה לשחק עכשיו, כשהלחימה מתחדשת?

"ידענו שדווקא התיאטרון אמור לעזור לאנשים ברגעים כאלה. כשהתחילו ההצגות זה היה מדהים לראות את הרצון של אנשים לצחוק. אנחנו עם שאוהב לשמוח ולבלות".

פגשתי את שדה (65) ואת רבקה מיכאלי (76) לשיחה על ההצגה החדשה שכתבה וביימה עדנה מזי"א, "הפושעים החדשים" בתיאטרון הקאמרי, שבה הן מגלמות אם ובת. המחזה מספר על דורינה, עקרת בית בת 60, שמקדישה את חייה למשפחתה ולאמה הדומיננטית. כשהעסק המשפחתי קורס ובעלה פושט הרגל מסרב להכיר במצב החדש, פוגשת דורינה באקראי נערת ליווי, שמציעה לה פתרון כלכלי. "הגיבורה במחזה היא האדם הכי הגון ונורמטיבי", מסבירה שדה, "אבל בגלל המצב הכלכלי הנואש היא מוצאת את עצמה יום אחד מבצעת פשע. היא ושכמותה הם הפושעים החדשים".

מה מערכת היחסים ביניכן בהצגה?

מיכאלי: "אני גרה אצלה בבית ומאוד תלויה בה. אני לא ממש דמנטית אבל מבולבלת ולא זוכרת דברים. כשדורינה (שדה) היתה קטנה היא רצה לקראתי לקבל חיבוק, ואז אמרתי לה: 'אוי, חשבתי שזה אחיך', והחזרתי את הידיים למקומן".

שדה: "זה סיפור אמיתי שקרה לי. תמיד סיפרתי לעדנה (מזי"א - מנ"ש), שזה היה רגע קשה, כשהבנתי בגיל צעיר כל כך שיש העדפות, שאמא שלי אוהבת אותי פחות. היא הודתה בזה. היא טענה שמפני שהייתי ראשונה היא לא ידעה איך אוהבים ילד, ואילו בפעם השנייה היא ידעה מיד.

"אמי שגרה איתי ועם מוני (מושונוב - מנ"ש) נפטרה לאחרונה, ועדנה לקחה מהיחסים המורכבים האלה. בחזרות, כשעבדנו על סצנות שבהן אני צריכה להוציא את העצבים על רבקה'לה, עדנה אמרה כל הזמן שאני נחמדה מדי. היא טענה שלא נעים לי - וצדקה, אבל רבקה'לה היא האדם המקסים ביותר עלי אדמות, אני מנסה ולא יכולה".

מאיפה אתן חברות?

מיכאלי: "בזכות מוני, שיצא לי לעבוד איתו בכל מיני מקומות. יש לנו גם חברה משותפת ששתינו אוהבות מאוד, גילה אלמגור, שאני לא הייתי איתה על במה אף פעם. אולי נעשה את 'שלוש אחיות' באחוזת רובינשטיין".

 

"עשר שנים לא דיברנו"

שדה חוזרת לקאמרי אחרי הרבה שנים בתיאטרון הבימה. "בגלל עדנה", היא אומרת, "כי פעם ב־20 שנה היא סוערת ואומרת שיש לה תפקיד בשבילי. אני זוכרת שבמחזה הראשון שלה, 'וינה על הים', אמרתי שאני מוכנה לשחק גם בלי לקרוא את הטקסט. בליינד. גם כשהיא הציעה את 'הפושעים החדשים' לא חשבתי פעמיים".

היה ביניכן נתק של הרבה שנים.

שדה: "לא דיברנו עשר שנים, וכל הזמן חשבתי לעצמי כמה זמן יעבור עד שזה יפסיק לכאוב. ואז היא שלחה לי את הספר 'רומן משפחתי' וחזרנו להיות חברות".

את לא שיחקת באף אחד מהמחזות שכתבה ענת גוב.

שדה: "בזמנו הציעו לי לשחק בגרסה הראשונה של 'חברות הכי טובות', אבל בסוף לקחו יותר צעירות".

אחת הדמויות במחזה הזה מבוססת עליך, נכון?

שדה: "כן. הדמות המעצבנת ששיחקה ענת וקסמן, היתה לה השראה ממני".

נעלבת?

שדה: "לא. נעלבתי מזה שעדנה אהבה את ענת גוב יותר ממה שאהבה אותי, ואחר כך האהבה הזו גם הוכיחה את עצמה. אנחנו היינו כמו זוג וענת היתה המאהבת. קיוויתי כמו כל אשה שזה יעבור מהר עם המאהבת, אבל זה לא עבר. להפך, זה הוליד הרבה תינוקות".

תוך כדי שיחה שולפת מיכאלי, הגברת הראשונה של הבידור הישראלי, פנינים בכל משפט שני. "לא היתה חזרה שבה כל הקאסט לא נשכב על הרצפה ממנה", אומרת שדה.

הצעירים בקאסט כרוכים אחריך?

מיכאלי: "כי אני עובדת בשביל להצחיק אותם ולמצוא חן בעיניהם".

שדה: "רבקהל'ה גם מתלבשת נהדר, ליידי אמיתית".

מיכאלי: "אני? ליידי? אני מגיעה נהדר מהבית, אבל בסוף היום נראית כאילו יצאתי ממייבש כביסה וזקוקה לגיהוץ עמוק - אני והבגדים שלי. אני נראית כאילו ישבו עליי כל החזרה".

שחקניות מנוסות מרגישות שהן חייבות להיות חלק מהבימוי?

שדה: "תלוי מי הבמאי".

מיכאלי: "אני אוהבת מאוד להקשיב למה שאומרים לי ומאמינה שעין שלישית רואה טוב יותר. אם משהו ממש לוחץ עליי אני אומרת שזה לא מסתדר לי בפה. עוברות עשר הצגות עד שזה ממש יושב עליי".

שדה: "לי זה לוקח 50 הצגות עד שאני משחקת טוב".

מיכאלי: "יש איזו פניקה. לא התרגשות, אלא משהו דפוק בראש שגורם לדפים במוח להידבק. בהצגות הראשונות את מדברת כאילו את בחדר התאוששות. רוצה להראות לכולם שהתאוששת וזה לא נכון".

שדה: "היא כל כך צודקת. אין טראומה גדולה יותר מהצגה ראשונה מול קהל, זה כמו חדר לידה עם הכאבים והטראומה, ואז יוצא התינוק ואתה לא יודע איך הוא יהיה".

מוני מעביר ביקורת?

שדה: "מוני הוא גם במאי, אבל בתקופות שבהן שנינו היינו רק שחקנים הוא היה קשה איתי ואמר לי שאני מבריחה קהל, זה היה השיא".

"רציתי לכתוב אבל ויתרתי"

שחקנים רבים שואפים לעבור את המתרס ולביים. מיכאלי ושדה לא ביניהם.

מיכאלי: "אני לא רוצה כלום. רק לעבוד, לישון ולפצח גרעינים, לביים לא. אין לי משנה - לא סדורה ולא פרועה. אני רוצה את חיי בבית ובעבודה,

שככה יימשך".

שדה: "גם אני לא רציתי אף פעם לקחת אחריות על שחקנים אחרים. היו כמה דקות שרציתי לכתוב, אבל ויתרתי. אולי מפני שזו לא שפת אם שלי, ואולי זה סתם תירוץ".

רבקה מיכאלי: "הנכדים רואים בי נכס מניב"

 

המחזה שכתבה עדנה מזי"א עוסק בישראל של כאן ועכשיו - במשפחה שמתעקשת לשמר את רמת החיים שלה למרות שאיבדה הכל כתוצאה מהמשבר הכלכלי. ובמצב הזה כל האמצעים כשרים, מבחינתה, אפילו פשע.

"זה לא עוד סיפור משפחתי, אלא סיפור על אלה שמוכרחים לחצות את הקווים כדי להתפרנס ונכנסים למעגל הפשע", אומרת מיכאלי. "אלה לא אנשים ברמת העושר של נוחי דנקנר".

גם אצלכן הילדים נתמכים?

מיכאלי: "ילדיי כבר בני 46 ו־44, אבל הרבה שנים אמרתי שהם ב'כולל'".

שדה: "אצלנו הילדים עצמאיים כלכלית עד גבול מסוים. זה דור קשה, ואני חושבת שצריך לתת להם קרדיט, אני לא רואה בזה דבר שלילי בהכרח".

מיכאלי: "מפני שעבדתי קשה כשהיו קטנים אני חושבת שמגיע להם פיצוי כל החיים. גם הנכדים שלי בנויים עליי כלכלית. אני בעיניהם נכס מניב. הם לא נתמכים, הם שותפים לרווחים".