התוכנית תיושם דווקא בבתי ספר מובילים טכנולוגית

כדי לבחור את 1,600 בתי הספר שבהם תיושם תוכנית התקשוב מתוך 2,600 בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים ברחבי הארץ, כל בתי הספר דורגו על בסיס פרמטרים כגון יחס מחשב לילד, מורים עם רקע מתאים, ניסיון בתוכניות פדגוגיות דיגיטליות ועוד. עדיפות ניתנה דווקא לבתי הספר שדורגו גבוה בסעיפים אלו. התוצאה היא שבתי ספר שכבר היו בחזית הדיגיטלית הם אלו שקודמו הלאה. כך למשל, אפשר לראות אחוזי השתתפות גבוהים מאוד בתוכנית בקרב אזורי הפריפריה - אזורים שזכו לתמיכה משמעותית בתחום הדיגיטל והטכנולוגיה במסגרת תוכניות לעידוד החינוך בפריפריה. באופן הזה הפך אזור הדרום לאזור המוביל ביישום התוכנית, עם 91% מקרב בתי הספר במחוז. ברוב הערים המרכזיות היחס עומד על פחות מ־50%.

לפי נתוני ה־OECD העדכניים ביותר, משנת 2008, הממוצע הכלל־ארצי של יחס מחשבים לתלמידים עומד על פחות מעשרה מחשבים לכל 100 ילדים, שיעור דומה לזה שניתן למצוא במדינות כטובגו ואלבניה. בטייבה יש פחות מארבעה מחשבים לכל 100 ילדים. בדנמרק, לשם השוואה, יש 43 מחשבים לכל 100 ילדים. לעומת זאת, בקרב בתי הספר שנבחרו לתוכנית היחס עומד על 12 מחשבים לכל 100 ילדים, ומזנק ל־30 מחשבים לכל 100 ילדים בקרב בתי הספר שנבחרו לתוכנית המלאה. לרוב בתי הספר בתוכנית המלאה יש כבר חיבור אינטרנט מהיר יחסית של 50 מגה־בייט בממוצע, לעומת ממוצע של 5–8 מגה־בייט בכלל הארץ.

אבל האם הדבר לא יגדיל את הפערים במקום לצמצם אותם? ההיגיון שעמד מאחורי מתודולוגיית בחירת בתי הספר הוא שהמקפצה הנוכחית מתאימה לבתי ספר שיש להם בסיס טכנולוגי מתאים. כאמור, דווקא בתי ספר רבים בפריפריה נמנים עם הקבוצה הזו, כך שהדבר לא בהכרח יגדיל את הפערים בין המרכז לפריפריה, אך הוא צפוי לשמר את ההבדלים הטכנולוגיים בין בתי הספר השונים. "לא כל בתי הספר ערוכים לעשות את המעבר לעולם דיגיטלי, ואם היינו מכניסים מאות בתי ספר לתוכנית המלאה, היינו מתרסקים. זה תהליך מורכב מאוד", מסביר ד"ר רימון, ראש המינהל למדע וטכנולוגיה במשרד החינוך. לדבריו, אי אפשר לזרוק את בתי הספר לתוך עולם הדיגיטל. הם צריכים לעשות את הצעדים הראשונים בעצמם. מבחינה תקציבית, הוא מסביר, הוא אינו יכול להרשות לעצמו לתת תקציבים לבתי ספר שלא יעשו בהם שימוש.