אורן ברזילי: "האמנות שלי היא כמו היפ־הופ"

בגיל 35, בזמן שסבל מתסמונת נדירה שגרמה לשיתוק בכל חלקי גופו, גילה אורן ברזילי, סולן להקת מופע הארנבות של ד"ר קספר, את האמנות. את יצירותיו הראשונות הוא מוכר כיום בקמפיין מימון המונים באתר HeadStart בלבד, שבמסגרתו הוא מגייס כסף לסיבוב ההופעות הבא שלו. "העיסוק העיקרי שלי הוא עדיין מוזיקה", הוא אומר, "אבל היום אני בן 40, ואת העשור החמישי לחיי אני רואה ככזה שמוקדש לאמנות".

בעזרת האצבעות בלבד

את ברזילי לא באמת צריך להציג, אבל בכל זאת נזכיר שמדובר בסולן אחת מלהקות הרוק הישראליות הכי מצליחות בשנות התשעים. ב־2008, בדיוק כשהחליטו חברי מופע הארנבות של ד"ר קספר על קאמבק, אובחן ברזילי כחולה בתסמונת נדירה בשם גיליאן־ברה, שגרמה לשיתוק של כל גופו ודרשה כשנה של שיקום אינטנסיבי עד שחזר לעצמו.

תקופת השיקום הזאת היא גם זו שבזכותה גילה את החיבור שלו לאמנות. "היתה תקופה ארוכה שבה שהיתי במרכז השיקומי, והדבר היחיד שיכולתי להזיז היה האצבעות", מספר ברזילי. "שם גם נתקלתי בציור של אמן הרנסנס הגרמני אלברכט דירר, והתחלתי לגזור ולהדביק חלקים ממנו, ליצור קולאז'ים. עליהם הדבקתי פרסומות צבעוניות וחיברתי אליהן טקסטים. אלה גם העבודות שהופיעו בספר שצורף לאלבום הסולו הראשון שלי. משם המשכתי להתפתח. בהתחלה יצרתי דברים אפלים, אבל עם הזמן החלטתי להתקדם למשהו משמח יותר, שיפנה לקהל אחר מהקהל שצורך את המוזיקה שלי".

את הסגנון האמנותי שלו מגדיר ברזילי פופ־ארט עכשווי. "הסדרה הראשונה של העבודות שלי היא סדרה של קולאז'ים, שהם קצת כמו היפ־הופ שמסמפלים בו טרקים ישנים ומלבישים עליו ביטים חדשים. אני לוקח דמויות איקוניות (כמו מרילין מונרו, מייקל ג'קסון ומיק ג'אגר - ר"ב), מעביר אותן בפילטר ומחבר להן אפקט ניאוני באקריליק. עליהן אני כותב טקסטים, כולם מאלבום הסולו הראשון שיצא ומהשני שייצא בקרוב. לרוב הטקסט האפל נוגד את האייקון הזוהר".

מוכר יצירות בהופעות

הסטודיו של ברזילי בדירה שלו מורכב משולחן אוכל אחד. העבודות הקטנות מוצגות על ספריית עץ, ואת עבודות הנייר הגדולות, שמגולגלות בצד, הוא מותח על הרצפה באמצעות קערות קורנפלקס. ניכר שהוא עדיין לא פיתח מניירות של אמן, וטוב שכך.

"סיבוב ההופעות הקודם שלי היה בביתי הפרטי הקודם. אנשים הגיעו וראו את העבודות ושאלו אם הן למכירה, וכך התחלתי. אחר כך עשיתי את זה בצורה הכי פשוטה: הייתי מסיים עבודה, מצלם, מעלה לפייסבוק, ואנשים ישר פנו אליי".

ואיך ידעת איך לתמחר?

"בהתחלה זה היה 'שלם כמה שאתה יכול'. את העבודות הקטנות מכרתי בין 1,500 ל־3,500 שקל. את העבודות הגדולות יותר, בגודל של כמטר על מטר וחצי, מכרתי ב־8,000 עד 9,000 שקל".

זה עדיין נחשב מעט ליצירת אמנות. 

"מבחינתי זה המון".

קיבלת פידבקים מאנשי מקצוע?

"כן, והם היו רק שליליים. הטענה היתה תמיד שלפופ ארט מהסוג שאני עושה אין קהל. אבל מבחינתי פייסבוק היה הצינור שלי לקהל, וראיתי שיש, והרבה".

לדעתך הרימו גבה בגלל מי שאתה - מוזיקאי שהחליט שהוא עושה אמנות?

"אני חושב שזה בא מתום לב. אני לא חושב שלבעל גלריה כזה או אחר יש כוונת זדון, הוא בסך הכל רוצה למכור. עם הזמן פנו אליי גם סוכנים של אמנים מחו"ל, והבנתי שיש אמנים בינלאומיים שעובדים בסגנון שלי. קלטתי שבעבודת הקולאז' יש אסתטיקה שצריך לייצר, זה מה שבונה לך את הסטייל".

תהליך היצירה דומה למוזיקה?

"במובן מסוים כן. בשניהם אני צריך הסתגרות טוטאלית של כמה ימים שבהם אני מתנתק ולא עונה לטלפונים. היממה הראשונה שבה אני עובד על יצירה היא הקשה ביותר, כי צריך לשחזר את המסוגלות שלך. אני גונז עבודות ולא מסכים למכור אם הן לא יצאו טוב. גם מה שקורה עם העבודה אחרי שנרכשה חשוב לי. אני מבקש להיות מעורב בתהליך המסגור".

ואתה עובד גם על אלבום סולו שני.

"כן. העבודה נעשית בטכניקה דומה לזו של האמנות. לקחתי סימפולים משנות העשרים ואילך, ועליהם נתתי פס של צבע מודרני, טקסטים ומנגינה שלי. במקביל אני מתכוון להציג תערוכה ראשונה השנה, ואני מחפש לוקיישנים כי אני לא רוצה להציג בגלריה. לא משנה איזו יצירת מופת אראה, אחרי 10 דקות סיימתי את העיסוק בה. לכן אני רוצה לעשות מיצב שיהיה אנטרטיינמנט, שההמונים יתחברו אליו".