אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

הוועידה הלאומית

קץ ההיסטוריה של הדחיינות

הסכם עם הפלסטינים המתונים על שתי מדינות לשני עמים או עוד ועוד סבבים של טרור ומלחמות. אי אפשר להמשיך בריקוד ההדחקה הידוע בשם "ניהול הסכסוך". דברים של מו"ל כלכליסט בוועידה הכלכלית הלאומית 2014

02.09.2014, 09:21 | יואל אסתרון

נצחנו? בנקודות? תיקו מבאס? נמאס מהוויכוח-מסטיק הזה שהטעם שלו אזל. רוצים פשוט לשכוח את הקיץ המחורבן שהיה כאן ולהמשיך הלאה. אכן, צריך לשאול לאן ממשיכים מכאן. כי השאלה אם ניצחנו תוכרע לא לפי מה שהיה כאן בקיץ אלא לפי מה שנעשה מעכשיו. צה"ל – כך אפשר להניח – מתכונן לסיבובים הבאים בדרום ובצפון. אבל מותר לקוות שמדינת ישראל היא יותר מסך כל האיומים עליה.

אנחנו מומחים לדחיינות לאומית. אם הייתה אולימפיאדה לדחיינות, ישראל הייתה זוכה במדליה. זה לא קו אופי חדש שלנו. מאז 1967 האמינו ממשלות ישראל במנטרה ש"הזמן פועל לטובתנו". גולדה מאיר הייתה דחיינית וזה נגמר ביום הכיפורים. יצחק שמיר היה דחיין שהקפיד לנוח בצהרים כדי שלא להיגרר ליוזמה מדינית כלשהי חס וחלילה. אבל בנימין נתניהו מתגלה כדחיין הגדול מכולם. המומחה העולמי למיגור הטרור הפך לאלוף הדחיינות. בנימין הססניהו. ראינו את הססניהו במלוא הדרו במלחמה, אבל עוד לפניה, כל שנות כהונתו הוא התמחה בהדחקה הקרויה "ניהול הסכסוך". עכשיו, אחרי שעמדנו על קצהו של צוק איתן ועשינו צעד קטן קדימה, הוא שוב רק רוצה שקט.

לחבוט בממשלה ולבעוט בה, ככל שזה מענג, זה לא חוכמה גדולה. הממשלה הזו היא המראה שלנו. כולנו חייבים להשתחרר מהדחיינות ולקבל כמה החלטות חשובות, דרמטיות, גורליות. ואני לא מתכוון לשאלות כבדות משקל, שלא נמעיט בחשיבותן, כמו יעד הגירעון, האם להעלות מסים או לקצץ את הוצאות הממשלה, וכיוצא באלה. את השיח הכלכלי-חברתי הזה אסור לדחוק הצידה בשם הביטחון, בדיוק כפי שאסור לזרוק את כל תקציבי סדר היום האזרחי לפח. אבל, ההחלטה הלאומית הגורלית ביותר היא גם ההחלטה הכלכלית-חברתית החשובה ביותר: האם אנחנו רוצים להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים. לא הפסקת אש, לא הסדרה. הסכם אמיתי. שתי מדינות לשני עמים.

מו"ל כלכליסט יואל אסתרון, צילום: נמרוד גליקמן מו"ל כלכליסט יואל אסתרון | צילום: נמרוד גליקמן מו"ל כלכליסט יואל אסתרון, צילום: נמרוד גליקמן

יש לא מעט ישראלים שלא מאמינים בזה. שר הביטחון בוגי יעלון אומר שזה לא מעשי באופק הנראה לעין. הוא מהלועגים ל"פתרוניזם", ובוודאי ל"עכשויזם". שרים אחרים עושים כמיטב יכולתם למנוע כל סיכוי לפתרון של שתי מדינות. אלה דעות לגיטימיות, ראויות לויכוח ענייני, והכרעה. כבר שנים ארוכות לא ממש החלטנו. היינו עסוקים במחאה, או בקנדי קראש. אולי השתכנענו שאין פרטנר. אולי האמנו שאנחנו יכולים לחיות את חיינו הנינוחים ב"וילה בג'ונגל" כפי שקרא לה אהוד ברק לפני שברח לעשות לביתו. המלחמה הייתה תזכורת כואבת שבעיות מודחקות מרימות ראש דווקא במועדים לא נוחים. אנחנו צריכים להחליט - להמשיך להתכתש עם החמאס ושאר ירקות הטרור או לנסות להגיע לפיוס עם הפלסטינים המתונים. הדרך השלישית - ניהול הסכסוך על אש קטנה - לא באמת עובדת. ראינו בקיץ איך אש קטנה הופכת ללהבה גדולה.

דאעש ושות' מוסיפים את הלהבות שלהם לאזור. הנשיא האמריקאי המאכזב ביותר מזה זמן רב התוודה לפני כמה ימים שאין לארצות הברית אסטרטגיה בעניין דאעש. אמריקה כנראה יכולה להרשות לעצמה את ברק אובמה. האוקיינוס מאפשר לה לחיות בלי אסטרטגיה. לנו אין אוקיינוס שמפריד בין ניו יורק וקונייטרה. אנחנו, להבדיל, חייבים להכריע אם האיומים של דאעש ושות' צריכים לדחות את המשא ומתן עם הפלסטינים המתונים, או דווקא לקדם אותו במהירות. ההיגיון שלי: את החמאס היה צריך להכות קשה כדי לא לתת פרס לטרור וכדי לחזק את הכוחות המתונים בחברה הפלסטינית. את הסכם השלום עם הפלסטינים בראשות מחמוד עבאס חייבים לקדם במהירות כדי לאפשר שיתוף פעולה עם הכוחות המתונים בעולם הערבי.

אולי אני טועה. אם אתם חושבים אחרת זה בסדר, רק תישירו מבט אל האמת ותגידו: לא רוצים שתי מדינות לשני עמים. מעדיפים להילחם שוב ושוב עם החמאס, ובה בעת, להתמודד עם חיזבאללה ודאעש וכל החולרות שעוד יבואו. מוכנים לשעבד את הכלכלה שלנו, לכווץ את סדר היום האזרחי, לקצץ את התקציבים החברתיים, להוריד את רמת החינוך והבריאות, לדחות תשתיות ותחבורה, לוותר על התרבות.

זו האמת המרה – האיומים גדולים עלינו. תקציב המדינה לא מספיק גדול בשביל כולם. אם יש משהו שלמדנו בקיץ אפשר לנסח אותו כך: אנחנו לא יכולים להמשיך ולרקוד את ריקוד הדחיינות הידוע כ"ניהול הסכסוך". אנחנו חייבים להחליט מה אנחנו רוצים.
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



15 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

15.
ל-11: המונח "אביב ערבי" בכותרת תגובתך הוא בעייתי ומלמד על הסכנה: אביב = עונה קצרה וחולפת
זו בדיוק הסכנה במזרח התיכון. חוסר היציבות הגיאופוליטית והאחרת משול להתחלופת העונות. אנחנו, בראיה אסטרטגית חייבים להבין זאת ולפעול בהתאם. המשמעות - חגורות ביטחון רחבות ועבות בכל הסכם והסכמה עם מדינת עימות או אפילו עם מדינות דוגמת ירדן, ערב הסעודית ואפילו תורכיה.
אק  |  02.09.14
14.
יואל, הזמן אולי לא "פועל לטובתנו" אך הוא בוודאי לא פועל לרעתנו ! החיפזון למצוא פתרון בעל שני ראשים
הוא שיפעל לרעתנו - מאוד! דבריך: "אנחנו צריכים להחליט - להמשיך להתכתש עם החמאס ושאר ירקות הטרור או לנסות להגיע לפיוס עם הפלסטינים המתונים. הדרך השלישית - ניהול הסכסוך על אש קטנה - לא באמת עובדת. ראינו בקיץ איך אש קטנה הופכת ללהבה גדולה." מוטעים מיסודם ! מה האחוז הפלשתינים "המתונים", איתם תנהל מו"מ, תגיע להסכם שלום ותיתן להם מדינה? 50% מהעם השכן? 80%? נניח. ואז הנותרים לא יתכתשו איתך ויפעילו טרור נגד "הציונים" שגזלו את מכורתם?! הם לא ימשיכו לפגע בנו "על אש קטנה" או גדולה ?! בודאי שכן. אבל אז נק' הפתיחה שלנו תהיה גרועה בהרבה מזו הקיימת היום. בדיוק כמו שהמצב העכשווי, בו אנו לא שולטים בשטח בעיקבות ההתנתקות , מנע מאתנו חופש פעולה מלא ברצועת עזה. אז נכון שמרצועת עזה (מרובה) היה נכון אולי להתפנות , אבל מיהודה ושומרון יהיה אסון להתפנות. בטח בשלב מוקדם של מתן מדינה לעם השכן. הם יכולים לנהל את ענייניהם כמדינה כבר היום (בערך) את נושא הביטחון (שלנו) אנחנו נמשיך לנהל בסיוע שלהם (היכן שצריך). מצב זה יכול להימשך עשרות שנים עד שכל העם הפלשתיני יקבל אותנו כשכניו הטובים ויוותר על נשקו כמרכיב במשוואה. גם אז ישארו מעטים, קיצוניים שיפעילו אלימות (אולי גם נגד בני עמם). אותם, אולי, נוכל להחיל.
אק  |  02.09.14
13.
האם שתי מדינות הן פתרון הפלא?
באזור מקצין ופונדמנטליסטי קיים סיכון עצום במדינה אויבת שכנה. רקטות פצמרים מחבלים ומנהרות ללא צה"ל ששולט יגיעו במהרה ללב ישראל. גם "עזה תחילה" היתה כביכול מדינת "הונג קונג" עם אזור תעשיה ומעברי גבול אך איסלם ראדיקלי ולאומנות עיוורת גרמו להפצצת החלום הוורוד. סיכון דומה הוא חוסר אחריות וסיכון עצום למעשה ללא סיכוי ממשי לשלום. נחמד לחשוב על זאב וכבש הרובצים יחדייו אך במזרח התיכון הכבש חייב להיות חכם ולא רק שוחר שלווה.
אייל , י-ם  |  02.09.14
12.
ניסיון העבר מלמד אותנו - הפלסטינים
או הערבים למיניהם לא בוגרים דים בשביל לעשות איתם שלום. ראו איך כמה קיצוניים (יחסית לאחרים) מקימים ארגון-טרור כל יום שני וחמישי. ראו מה מתחולל בסוריה, שם יש כל כך הרבה פלגים, שגם הם לא מסכימים ביניהם מה לעשות, ואז משטר אסד (שהוא הרע במיעוטו) כובש אותם. אבל, בניגוד לאסד, שיכול לבצע פשעי-מלחמה ולצאת מזה בשלום (כי יש מאחוריו ערבים והרבה נפט), אצלנו בדיוק ההיפך. לכן, לא משנה מה ניתן להם, תמיד יהיו כמה קיצונים שיעשו בלגאן, והיום לא צריך הרבה בשביל ליצר אמצעי-לחימה (ראו מה קורה בעזה - גם תחת מצור הם מצליחים לייצר טילים). המסקנה היא, שמסיבות בטחוניות, אסור לעשות מולם ויתורים, ולהיפך - אם צריך, מסיבות אלו, יש להפקיע מהם שטחים שולטים... זה יימשך כך, עד אשר הם יתבגרו (אם בכלל), ייקחו אחריות סוף-סוף, ואז כן ניתן יהיה לעשות איתם שלום.
02.09.14
11.
חבל שאנחנו ממשיכים להחליש את עצמנו
חבל שאנחנו ממשיכים להחליש את עצמנו עם מאמרים כאלה שמנותקים ממה שה "פרטנרים " שלנו באמת רוצים. אבו מזן בכלל בכלל לא מתון יש לו דרך יותר מתוחכמת מחמס. כשיהיה פרטנר אפשר יהיה לחשוב על פתרון הפטנרים האלה רוצים את כל המדינה בשלבים מה אנחנו צרכים עוד לעבור כדי להבין את זה? ונכון הינו מאד עדינים איתם בצוק איתן ועל זה עוד נשלם.
אלי , רמת גן  |  02.09.14
לכל התגובות