החל הליך "האן.בי.אייזציה" של הפרמיירליג

ישנה קורולציה ברורה ומוכחת בין שכר שחקנים והצלחה על המגרש. עם זאת, קשה למתוח קו בין הוצאה משמעותית על רכישת שחקנים והצלחה מיידית. זה נובע מהעובדה שקבוצה מצוינת יכולה לרכוש שחקן אחד ב-5 מיליון דולר וזה יספיק לה לזכות באליפות בעוד שקבוצה לא טובה יכולה לרכוש שחקנים ב-60 מיליון דולר וזה לא יספיק לה כדי לשרוד בליגה הבכירה.

עם זאת, בטווח הארוך ניתן לראות איך הוצאות גדולות על רכישת שחקנים הן משמעותיות להצלחת הקבוצות.

הוצאות גדולות מבחינת הנטו (הסכום שהוציאו על רכישת שחקנים מינוס הסכום שקיבלו על מכירת שחקנים) מעניקות למאמן יותר אופציות בסגל ומהוות גם מעיין "ביטוח" לקבוצות, שעם סגל עמוק יכולות להתגבר ביתר קלות על פציעות שחקנים וכושר גרוע של חלק מהם. ישנו גם אלמנט פסיכולוגי בהוצאה גדולה על רכש. כשקבוצה רוכשת שחקנים יש תחושה טובה בקרב האוהדים ותדמית המועדון גם כן משתדרגת. ותדמית חשובה לגיוס מימון.

עם זאת, האלמנט החשוב ביותר ברכישת שחקנים הוא "איסוף הנכסים". ברגע שיש שחקן שהוא "שלך" לכמה עונות (תלוי חוזה), הוא נכס. הוא עשוי להיכשל בעונתו הראשונה ואפילו בעונתו השנייה אבל הוא עדיין נכס שלך. מה שאומר שאפשר למכור אותו או שאפשר לטפח אותו ולראות אותו משתפר. שחקן שנרכש בכסף רב עשוי להתגלות כ"פלופ" אבל אם ההוצאה היא על שחקן צעיר עם פוטנציאל, הוא עוד עשוי להתגלות כנכס מניב שערים או דולרים.

רכישת שחקנים מאסיבית זו הדרך הטובה והמהירה ביותר להגיע לטופ של הכדורגל העולמי בזמן קצר. רומן אברמוביץ' עשה זאת באופן קיצוני ב-2003 - אז הוציא סכום 340 מיליון ליש"ט (בחישובי האינפלציה של הבלוגר/כלכלן פול טומקינס - PTI). זהו סכום חסר תקדים - גם בהשוואה למבזבזים גדולים בעבר. הסכום הזה היווה את הבסיס לבניית האימפריה הלונדונית שלו.

מאז, גם מנצ'סטר סיטי השתמשה במודל אברמוביץ' לבניית קבוצה. עד 2003 אף קבוצה לא הוציאה יותר מ-100 מיליון ליש"ט נטו על שחקנים. מאז זה קרה 8 פעמים. צ'לסי עשתה זאת 4 פעמים, מנצ'סטר סיטי עשתה זאת 3 פעמים ומנצ'סטר יונייטד עשתה זאת פעם אחת (הקיץ). צ'לסי, כאמור, נהפכה לאחת מהקבוצות הגדולות באירופה ומנצ'סטר סיטי זכתה כבר פעמיים באליפות בזכות ההוצאות הללו בשוק העברות השחקנים.  

אז כן, הקבוצות אולי רכשו יותר מדי שחקנים ובמחירי פרמיום לשייח' ולאוליגרך אבל היוו בסיס לבניית הסגלים החזקים שנבנו שם. על ידי שיפור תוצאות ומשיכת שחקנים בכירים אחרים וגם על ידי במכירת הנכסים הללו והבאת נכסים טובים יותר על חשבונם. צ'לסי הראתה איך זה נעשה בצורה אפקטיבית הקיץ. מכירת דויד לואיז ורומלו לוקאקו בסכום של כ-80 מיליון ליש"ט אפשרה לה לרכוש את דייגו קוסטה וססק פאברגאס בסכום של כ-60 מיליון ליש"ט.

ליגה אחת מעל כולן

כספי הטלוויזיה המובטחים לקבוצות הפרמיירליג (5.5 מיליארד ליש"ט) מחלוקים באופן שווה ומגבירים את התחרות בפרמיירליג - מה שמגביר את ההכנסות מצינורות אחרים כגון מכירת כרטיסים וחסויות. זה אומר שרוב קבוצות הליגה האנגלית יכולות להתחמש בשחקנים הטובים ביותר באירופה.  ווסטהאם, ק.פ.ר, טוטנהאם, ניוקאסל - כולן התחמשו בקיץ הזה בזכות הוצאות נטו של יותר מ-20 מיליון ליש"ט לקבוצה. האל סיטי הוציאה יותר כסף בחלון העברות הזה מאשר מילאן, נאפולי ואינטר ביחד.

על פי transfermarkt קבוצות הפרמיירליג הוציאו סכום של 907 מיליון ליש"ט על רכש - כשההשקעה נטו הסתכמה ב-494 מיליון ליש"ט. זה פשוט הרבה, הרבה, הרבה יותר מכל ליגה אחרת. הכי קרובה להשקעה נטו של הפרמיירליג היא הבונדסליגה הגרמנית עם הוצאה נטו של 85 מיליון ליש"ט - פחות מזו של מנצ'סטר יונייטד (151 מיליון ליש"ט). הליגה עם ההשקעה נטו השלישית הכי גדולה בחלון העברות של קיץ 2014 היא הליגה הקטארית (57 מיליון ליש"ט). הליגה הרוסית הוציאה 44 מיליון ליש"ט נטו על רכישת שחקנים. איפה הליגות הגדולות? הליגה האיטלקית הוציאה 25 מיליון ליש"ט נטו על רכישת שחקנים בעוד שהליגה הספרדית הרוויחה 48 מיליון ליש"ט והליגה הצרפתית הרוויחה 87 מיליון ליש"ט. מתוך 10 הקבוצות שרשמו את ההוצאה נטו הכי גדולה בקיץ הזה, 6 הן מאנגליה - כולל ווסטהאם ואברטון. זה הליך שהולך ומקצין בשנים האחרונות.

אם איסוף השחקנים האיכותיים על ידי קבוצות הפרמיירליג ימשיך בקצב הנוכחי, בקרוב נראה הליך "אן.בי.אייזציה" של הפרמיירליג. כלומר, הליגה תהפוך לליגת הכדורגל הטובה והאיכותית בעולם בכלל בלי תחרות. תמיד יהיו ריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן ועכשיו גם פריז סן ז'רמן - אבל השחקנים האיכותיים, לא בהכרח הסופרסטארים הגדולים ביותר, ידעו שאת הכסף הגדול ואת התחרות האיכותית הם יקבלו בפרמיירליג ולא בשום מקום אחר.

נראה שכרגע נוצרת שכבת איכות אדירה בכל קבוצות הפרמיירליג והמגמה הזאת צפויה להמשיך.

האם זה אומר שהליגה האנגלית תשתלט על ליגת האלופות? לא בהכרח. ההפך, זה אומר שהליגה המקומית הפכה להרבה יותר קשה - מה שישפיע על היכולות של הקבוצות האנגליות באירופה לרעה. אבל זה כן אומר שבאופן עקבי הליגה האנגלית משפרת את מעמדה הכלכלי והמקצועי. בעידן הפייר פליי הפיננסי, בו לקבוצות שיש הרבה יותר קל להשיג יותר, אז אנחנו נראה את הפערים בין הליגה האנגלית לשאר הליגות גדלים.